♦ העובדות: המשיב החליט לשנות את סיווגה של המערערת מ'עוסק' ל'מוסד כספי', וזאת בהסתמך על חקירה וכתב אישום שהוגש כנגד המבקשת. המבקשת הגישה מספר בקשות. בבקשה הראשונה ביקשה לדחות את המועד להגשת ערעור על החלטת המשיב לשנות את סיווגה, שכן לא צורפה כל ראיה להחלטה על שינוי הסיווג, והמשיב לא התיר למבקשת לצלם מסמכים שתפס אצלה. המשיב טען בעניין זה, שמאחר שהוגש כתב אישום כנגד המבקשת, וכל חומר הראיות בעניין זה עומד לרשותה לעיון, אין צורך להעביר לידיה את המסמכים. בבקשה נוספת ביקשה המבקשת לעכב את ההליך האזרחי, וזאת עד לפתיחת פרשת ההגנה בהליך הפלילי, וכן לחייב את המשיב לנמק את החלטתו כראוי, ולמקד את המבקשת למסמכים ספציפיים עליהם התבססה החלטתו, תוך פירוט המסקנות אותן הוא מסיק מהמסמכים השונים. לטענת המבקשת, אין ביכולתה להגיש ערעור בלא שהמסמכים יהיו ברשותה. בנוסף המשיב לא נימק את החלטתו על שינוי הסיווג. במסגרת החלטתו, קבע המשיב, כי המבקשת ביצעה פעולות פיננסיות, אך אין הוא מפרט מהן הפעולות הפיננסיות שנעשו, מה היקפן, על איזה מסמכים הוא מסתמך ומה המסקנות שהוא מסיק מהמסמכים. המשיב מנמק בלשון כללית, כי הוא מסתמך על כתב האישום ועל ממצאי החקירה, ושולח את המבקשת לעיין בכ-30,000 מסמכים. על המשיב היה למקד את המבקשת במסמכים שעליהם הוא מתבסס, ולמסקנות שהוא מסיק ממסמכים אלה.
♦ במסגרת הבקשה לעיכוב ההליכים, הגישה המבקשת בקשה מקדמית להורות, כי החלטת המשיב על שינוי הסיווג בטלה מעיקרה, וזאת מן הטעם, שהיא התקבלה ללא כל הליך של התנגדות, השגה או שימוע כנגד ההחלטה, ומבלי שניתנה למבקשת הזדמנות לטעון את טענותיה כנגד ההחלטה, וזאת בניגוד להוראות סעיף 62 לחוק מע"מ ועקב הפרת כללי הצדק הטבעי.
לטענת המשיב, על טענות המבקשת להיות מושמעות במסגרת ערעור, ולא במסגרת בקשה מקדמית שהוגשה, ואין לאפשר למבקשת להימנע מהגשת ערעור בטענה, כי יש לעכב את ההליכים עד לתום ההליך הפלילי. באשר לאי העברת מסמכים, הרי שחומר החקירה הועמד לרשות המבקשת עם הגשת כתב האישום.
ביהמ"ש המחוזי בת"א – כב' הש' ד. קרת:
♦במהלך הרגיל של העניינים, מן הראוי, כי קודם כל יוגש הערעור וכי במהלך הערעור תוגש הבקשה המקדמית באשר לבטלות החלטת המנהל. אולם, במקרה הנוכחי, כאשר המבקשת טרם קיבלה את כל חומר הראיות הרלוונטי לצורך הגשת הערעור, נראה כי ניתן לקבל את עמדת המבקשת על פיה אין מניעה לדון כבר בשלב זה בבקשה המקדמית. אין, למעשה, מחלוקת עובדתית בין הצדדים ומדובר בשאלה משפטית שבימ"ש יכול להכריע בה בשלב ראשון של הדיון.
♦ מעבר לכללי הצדק הטבעי, נקבעה בסעיף 62 לחוק הוראה ברורה על פיה, אם ביקש המנהל לפעול עפ"י סעיף 58 (שינוי סיווג), שלא עפ"י בקשת הנוגע בדבר, עליו לתת הזדמנות להביא בפניו את טענותיו. הוראת חוק זו נותנת ביטוי לכלל השימוע, הדורש, כי רשות מנהלית לא תפגע באדם, אלא אם נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניו.
♦זכות השימוע אמורה להתקיים לפני מתן ההחלטה ולא לאחריה. המשיב לא טען, כי זכות השימוע ניתנה למבקשת, וכל טענתו היתה, כי המבקשת היתה מודעת לנימוקי ההחלטה אשר התבססו על החקירה ועל כתב אישום, שאין ספק, כי נמסר לידי המבקשת לפני מתן החלטתו של עו"ד פורת. אין בטענה זו, כדי לרפא את הפגם שבאי מתן הזדמנות הולמת למבקשת להשמיע את טענותיה, כנגד שינוי הסיווג עפ"י הוראת סעיף 58 לחוק. המשיב ניהל חקירה גלויה כנגד המבקשת במשך תקופה ארוכה, ואסף חומר חקירה הכולל קלסרים רבים. אין ספק, כי חומר חקירה זה אמור היה לעמוד לרשות המבקשת לאחר שהוגש כתב האישום, ועל המשיב לעשות את כל הנדרש על מנת שחומר חקירה זה יעמוד אכן בפניה, אך אין בחקירה ובכתב האישום אשר הוגש לאחריה, עליהם התבססה כאמור החלטתו של המנהל בענין שינוי הסיווג של המבקשת, כדי להוות חלופה מתאימה לחובת השימוע אשר קבועה עפ"י הוראות סעיף 62 לחוק. אי מילוי חובת מתן ההזדמנות להשמיע את טענות המבקשת באשר לסיווגה, גורם לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, שתוצאתה היא ביטול החלטת המנהל בענין הסיווג.
♦בנוסף, לא ניתן לומר שהזכות להגשת ערעור על החלטת המשיב מתקנת את הפגם שבאי מתן זכות השימוע. הטענה שסעיף 62 נמנה בין הסעיפים עליהם ניתן להגיש ערעור על פי החוק נכונה עובדתית, אולם, אין בה, כדי למנוע ממי שמגיש ערעור לטעון לפגיעה בכללי הצדק הטבעי. במסגרת ערעור זה יש לבימ"ש סמכות טבועה לדון בטענה בדבר פגיעה בכללי הצדק הטבעי, גם אם לא ניתנה לגביה זכות ערעור נפרדת במסגרת החוק. אולם, אין בזכות הערעור כדי לתקן את הפגם שבאי מתן זכות השימוע למבקשת. אין בעובדה, כי לא נקבע בחוק הליך של השגה על החלטת המנהל בעניין שינוי סיווג, כדי למנוע את זכות השימוע. לכל היותר ניתן לומר כי מטרת החוק הייתה שזכות השימוע במקרה זה תהיה בפני נציג אחד ולא בפני שני נציגים של המשיב, לפני שניתנת אפשרות הערעור. זכות זו נמנעה, כאמור, לחלוטין במקרה הנוכחי, ולכן היה ההליך פגום ויש לבטל את ההחלטה.
התוצאה:
♦דין ההחלטה אשר הוצאה על ידי המנהל – להתבטל, והדיון הוחזר למשיב על מנת שייערך שימוע, בפני אדם שונה מהאדם שנתן את ההחלטה המקורית.
ניתן ביום: 28.01.07.
