♦ העותרים טענו, כי חובת הדיווח המפורט למע"מ, המחייבת לכלול בדוח המפורט את מספר הרישום של הלקוח, פוגעת בחיסיון עורך דין - לקוח ובזכות של לקוחות עורכי הדין לחיסיון מפני הפללה עצמית. כמו כן טענו העותרים כי יש בחובת הדיווח המפורט משום פגיעה בלתי מידתית בזכות לפרטיות של לקוחות עורכי הדין, וזאת בעיקר משום שלטענתם תופעת החשבוניות הפיקטיביות כמעט אינה קיימת בקרב ציבור עורכי הדין. אי לכך טענו העותרים, כי יש לפרש את תיקון 37 לחוק מע"מ כך שלא יחול על ציבור עורכי הדין, ולחילופין ביקשו לקבוע בטלות יחסית של תיקון 37 לחוק מע"מ לגבי ציבור עורכי הדין.
♦ בתגובתה טענה רשות המסים כי חיסיון עורך דין - לקוח אינו חל לגבי שמות לקוחות עורך-הדין ולכן דיווח על פרטי הלקוחות אינו פוגע בחיסיון זה, ועוד הדגישה כי הסמכות של הרשות לקבל מידע על לקוחות של כל עוסק, לרבות עורכי דין, ממילא קיימת בחוק, עוד קודם לחקיקת תיקון 37 לחוק.
♦ בפסק הדין, שכאמור דחה את העתירה, נקבע כי אמנם עורכי הדין נדרשים היום לדווח בדוח המפורט על נתונים שלא היו חייבים לדווח בעבר, לרבות על זהות לקוחותיהם, אולם אין בכך משום פגיעה בלתי מידתית בחיסיון עורך דין - לקוח. כן נקבע כי אם יתעורר מקרה ספציפי של פגיעה בזכויות של לקוחות עורכי הדין כתוצאה מהדיווח המפורט, יהיו עורכי הדין זכאים לפנות באותו מקרה לבית המשפט.
