♦ לאחר שהומלצו ע"י אגודה שיתופית ובני משפחה, התקשרו העוררים עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י"), בהסכם פיתוח. לאחר החתימה דרש המשיב, כי ידווחו על ההמלצות כאמור, כעסקה במקרקעין. העוררים דיווחו ושילמו את המס הנגזר. המשיב, לא קיבל את השומה העצמית והוציא ביום 26.6.1997 הודעת שומה, שכותרתה; הודעת שומה זמנית לפי סעיף 78(א)(1) לחוק (להלן: "הודעה א'"). ביום 24.8.1997 השיגו העוררים על החלטת המשיב וביום 31.3.1998 קיבל המשיב את ההשגה בחלקה, והוציא, ביום 22.4.1998, הודעה שכותרתה; נספח להחלטה בהשגה לפי סעיף 87 לחוק מסמ"ק, (להלן: "הודעה ב'") בה הודגש כי היא מבטלת את השומה הקודמת, מיום 24.6.1997. העוררים שילמו את המס כפי שנקבע בהודעה ב'. ביום 20.12.2001 הגישו העוררים בקשה לתיקון שומה והעמדתה על אפס, על פי סעיף 85 לחוק. בבקשתם התייחסו להודעה א' ולהודעה ב' וטענתם היתה, כי המלצה במסגרת החלטת ממ"י אינה מהווה מכירת זכות במקרקעין ועל כן "השומה שבנדון הוצאה מתוך טעות משפטית ו/או פרשנות שגויה". ביום 3.2.2002 החליט המשיב לדחות את בקשת התיקון, מתוך נימוק, כי המלצה הינה ויתור על נכס לטובת זכויות הבנייה המוענקות למומלץ, דבר המהווה עסקה במקרקעין. עוד טען המשיב, כי אין הלכה מחייבת התומכת בנימוקי הבקשה לתיקון השומה. ביום 6.3.2002 הגישו העוררים ערר כנגד החלטת המשיב, על פי סעיף 85 לחוק. העוררים אף עתרו בשתי בקשות - להכיר בערר כערר ייצוגי ולהעביר את הבקשה הראשונה לבי"ד הדן בעניינים מינהלים. המשיב עתר בבקשה למחוק או לדחות את הערר על הסף. לטענת המשיב המועד הקובע למניין תקופת 4 השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק הוא מועד הודעה א'. קרי, בקשת התיקון הוגשה באיחור של כ-6 חודשים ומשכך הפכה לבלתי ניתנת לתיקון, אף אם נודע למערערים מאוחר אודות פסיקה בדבר המלצה שאינה חייבת במס - אין בכך כדי להוסיף על התקופות המנויות בחוק.
♦העוררים טוענים, כי המשיב מנוע מהעלאת טענת הדחייה על הסף, עקב היותה טענה חדשה שהועלתה לראשונה בערר. בנוסף - טרם חלף המועד לתיקון השומה מיום 24.6.1997, שכן, מדובר בשומה זמנית, כפי שכותרתה מעידה עליה וככזו אינה יכולה לשמש נקודת מוצא לצורך מניין תקופת 4 השנים. בקשת התיקון התייחסה לשומה סופית מיום 1.4.1998 או ליום הפיכת השומה הזמנית לסופית מכוח סעיף 78(ג) לחוק, בחלוף שנה מיום הוצאתה קרי, ביום 25.6.1998 ומכאן שבקשת התיקון הוגשה בזמן. לחלופין, אם תקבל הוועדה את טענת המשיב, כי בקשת התיקון הוגשה באיחור, תתבקש הוועדה להאריך את המועד בהתאם לסמכותה על פי סעיפים 107 ו- 89(ב) לחוק.
ועדת ערר שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א – כב' הש' (דימוס) יהושע בן שלמה – יו"ר, רו"ח לזר – חבר, עו"ד מרגליות – חבר:
♦לגבי טענת המניעות קובעת הועדה – כי לכלל שלא תשמע טענה שהועלתה לראשונה בערר ישנו חריג. "כאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות, נוטה בית המשפט שלערעור, בדרך כלל, להקל, ומאפשר את השמעתן, אף אם לא נטענו בערכאה הראשונה (ע"א 776/86 אחמד עודה נ' מנהל מס ערך מוסף). לאור המחלוקת המשפטית בשאלה מכח איזה סעיף בחוק הוצאה השומה – על אף מה שכתוב בראשה, הרי שניתן לקבל טענתו החדשה של המשיב. מה גם, שהעלאת הטענה בשלב זה, אינה משנה לרעה את מצבם של העוררים.
♦ עיקר השאלה בה עוסקת הועדה הינה שאלת סיווגה של הודעת השומה א' - האם הינה שומה סופית, וממילא חלפה התקופה הקבועה בסעיף 85 או שמא ההודעה הינה שומה זמנית ומועד תחילתם של 4 השנים נדחה כדברי המערערים. בע"א 87/73 צבי אבן נ' מנהל מס שבח, חיפה, ציין כב' הנשיא שמגר, בעקבות פסק הדין בע"א 751/82, 752 מנהל מס שבח, אזור המרכז נ' מ' רשל ואח', פ"ד מ(2) 830, כי לעניין סיווג השומה, יש לבחון את המהות ולהעדיפה על כותרת השומה. לאור היותה של הודעת שומה א' - שומה על-פי מיטב השפיטה, שומה הדוחה, את הודעת העוררים והשומה העצמית שערכו, אין מנוס מהקביעה, כי המשיב פעל על פי סעיף 78(א)(2), כלשון הכתוב בסעיף: "ישום שומה סופית לפי מיטב השפיטה". המשיב לא התייחס לשומה העצמית ומכאן המסקנה, שהמשיב לא הוציא שומה על פי ההודעה, שהמציאו העוררים, לפי סעיף 78(א)(1), אחרת - על שום מה הגישו העוררים את השגתם.
♦ הועדה נדרשת לבקשת הארכת המועדים בה נתבקשה להשתמש בסמכותה מכח החוק וקובעת, כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. על מבקש הארכה להצביע על נסיבות מיוחדות שיצדיקו הפעלת הסמכות להאריך. אין להאריך את המועד כלאחר יד, אלא במסורה בנסיבות מיוחדות וחריגות. במקרה זה, טעו העוררים באשר לסיווגה של הודעת השומה א', כאשר סברו, בטעות, שמדובר בהודעת שומה זמנית. מאידך גיסא, גם המשיב טעה כאשר הכתיר את ההודעה כהודעת שומה זמנית. לאור המתואר לעיל, אין לומר, כי טעותו של המשיב לא תרמה להטעיית העוררים. גם בדחיית בקשת העוררים לא תלה המשיב את נימוקיו באיחור בהגשת הבקשה, ולכן סביר להניח, כי בתום לב חשבו המערערים, כי טרם חלפת תקופת התיקון מכוחו של סעיף 85. הועדה קובעת, כי העוררים הראו טעם מיוחד להארכת המועד ולאור פסיקתו של בית המשפט העליון, בפס"ד שניתן במהלך דיוני הועדה, שקיבל את דעת העוררים בנושא ההמלצה, אף הראו סיכוי הצלחה לגופו של עניין. לאור זאת מחליטה הועדה להאריך את המועד מכוח סמכותה החוקית. על פי חוק התובענות היצוגיות, נושא הבקשה הינן מחוץ לסמכותה של הועדה ומטעם זה בקשת העוררים לתביעה ייצוגית נדחית. העוררים רשאים לפנות אל בית הדין המוסמך אם ירצו בכך.
תוצאה:
♦ בקשת המשיב נדחית.
ניתן ביום: 8.1.07.
ב"כ העוררים: עו"ד א. מילשטיין.
