♦ בשנת 1994 החליטה כליף תעשיות להעתיק את מפעלה לאזור התעשייה ארז שברצועת עזה. לשם כך, חכרה מן הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור חבל עזה, מגרש ששטחו 3,002 מ"ר. תקופת החכירה עליה הוסכם הייתה לארבעים ותשע שנים החל מיום 27.11.1994, ומטרת החכירה הוגדרה כ"הקמת מפעל מתכת וחלונות אלומיניום". לקראת סוף שנת 1997, החלה כליף תעשיות בבניית מבנה תעשיה על המגרש. עם תום הבניה עמד שטחו הכולל של המבנה על 8,718 מ"ר. מפעלה של כליף תעשיות פעל במבנה תקופה קצרה ביותר (כשלושה שבועות בלבד) וזאת על רקע המצב הביטחוני הקשה ששרר באותה תקופה באזור, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. בעקבות פינוי המבנה הגישה כליף תעשיות תביעה לועדת הזכאות, אותה ביססה על סעיף 64 לחוק שעניינו כאמור "פיצוי בשל עסק פעיל ביום הקובע", ובחרה לבסס את תביעתה על המסלול הנכסי הקבוע באותו סעיף. ועדת הזכאות פסקה לכליף תעשיות מקדמות בסך כולל של 4,172,921 ש"ח בציינה כי מסכום זה יש לנכות את המקדמות ששולמו כדין. ועדת הזכאות דחתה, ברוב דעות את בקשתה של כליף תעשיות להמליץ בפני הועדה המיוחדת להגדיל את הפיצוי על פי סעיף 68 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות. המערערים בחרו שלא לערער על החלטת ועדת הזכאות ותחת זאת הגישו לוועדה המיוחדת בקשה לתשלום מיוחד "לפנים משורת הדין" על פי סעיף 137(ב)(2) לחוק אשר נדחתה וכתוצאה מכך המערערים עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים אשר גם הוא דחה את העתירה.
♦ לטענת המערערים, הוועדה המיוחדת ובית משפט קמא התעלמו מתכליתו של חוק יישום תוכנית ההתנתקות ליתן למפונים פיצוי ראוי והוגן שיאפשר להם להקים עסק דומה מחוץ לשטח הפינוי. המערערים הדגישו כי טופס הפחת הוא אמצעי להערכת השווי בקירוב סביר ואין לעשות בו שימוש להענשת אלו שלא דיווחו במסגרתו על מלוא השקעותיהם. המערערים מוסיפים וטוענים כי הוועדה המיוחדת שגתה בכך שהיא בחנה את טענותיהם במשקפיה של ועדת הזכאות. המערערים מוסיפים וטוענים כי למעשה ניתן להתייחס לכליף תעשיות כאל עסק שלא היה פעיל במועד הקובע כיוון שהלכה למעשה היא לא ניהלה במבנה את עסקיה אלא השכירה חלקים ממנו.
♦לטענת המשיבה, עליה להפעיל את שיקול דעתה במסגרת חוק יישום תוכנית ההתנתקות, על האיזונים הפנימיים שבו, ובין היתר בהתחשב בהוראתו הברורה בעניין החובה לפצות עסק פעיל ביום הקובע בהסתמך על דיווחיו בטופס הפחת. הוועדה מוסיפה כי בועדת הזכאות טענה כליף תעשיות, כי הוציאה לבניית המבנה כחמישה מיליון ש"ח נוספים והיא אף ביקשה לתקן בהתאם ובאופן רטרואקטיבי את דיווחיה למס הכנסה. לעומת זאת בבקשה שהוגשה לה גדל סכום ההשקעה הנטען לכעשרים מיליון ש"ח. הוועדה מוסיפה ומציינת כי הפיצוי שניתן לכליף תעשיות חושב באותו האופן שבו חושבו פיצויים לעסקים אחרים ועל פי אותה שיטת חישוב שנקבעה בחוק ומשכך הוא עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 5 לתקנות יישום תוכנית ההתנתקות - תשלום מיוחד. לטענת הועדה, הנסיבות האישיות שעליהן הצביע כליף אינן מצדיקות סטייה מגישתה הכללית. לטענתה כיוון שכליף תעשיות הייתה עסק מפסיד התשואה בגין המבנה הייתה נמוכה ביחס להשקעה בו, ועל כן המסלול הנכסי הניב לה פיצוי גדול יותר.
בית משפט העליון בפני כבוד השופטים מ' נאור,א' חיות וי' עמית:
♦ ביהמ"ש קבע בדעת רוב, כי הוועדה המיוחדת מוסמכת ורשאית להורות על תשלום מיוחד לעסק שהיה פעיל במועד הקובע בגין השקעות במבנה אשר לא נרשמו בטופס הפחת. הוועדה המיוחדת מהווה מעין "שסתום ביטחון" אשר נועד להבטיח מתן פיצוי הולם והוגן במקרים מתאימים ובניגוד לעמדת הוועדה. לוועדה נתון שיקול דעת רחב לפסוק פיצוי כתשלום "לפנים משורת הדין" באותם מקרים מיוחדים אשר בהם מצאה הוועדה כי החוק אינו מעניק למפונה פיצוי הוגן במסלול הרגיל, אך הצדק מחייב לעשות כן. על פי תיקון מספר 4 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות ניתן לבעלי עסקים שהעתיקו את עסקם שיפוי בגין מבנה בשיעור המבוסס על ערכים נורמטיביים אשר נקבעו בתוספת לחוק, וככל שחלק מן העלות לא דווח בטופס הפחת שהגיש בעל העסק יילקח בחשבון בהקשר זה הפער בין הסכום שדווח לבין הסכום שאמור היה להיות מדווח בערכים נורמטיביים. ביהמ"ש סבור כי החלטת הוועדה המיוחדת הייתה בלתי סבירה ומן הראוי לבטלה. על הטוען כי עלות הקמתו של מבנה הייתה גבוהה מזו שצוינה בטופס הפחת, נטל ממשי מוטל להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן. בשל הטעמים שפורטו קבע ביהמ"ש הנכבד כי ישולם למערערים בגין הקמת המבנה תשלום של 6,304,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה בנוסף להוצאות שכ"ט.
התוצאה:
♦ הערעור נתקבל
ניתן ביום 16.05.2012
ב"כ המערערים: עו"ד רון רווה
ב"כ המשיבה: הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום ההתנתקות
