♦ המערער, פרש לגמלאות משירותו במשטרת ישראל ביום 01.03.01 וכיום הוא בעל משרד עו"ד. בשנת 1997 התגרש המערער מאשתו וביום 23.11.03 ערכו השניים הסכם בדבר חלוקת קצבת הגמלאות שמקבל המערער, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת. בין היתר, נקבע בהסכם כי המערער יעביר לידי גרושתו (להלן: "האישה") סך של 1,590 ש"ח שהוא חלקה היחסי מהגמלה המשולמת לו מדי חודש ממשטרת ישראל. הסכמה זו אף קיבלה תוקף מחודש ביום 20.01.11. המערער דיווח על הכנסה חייבת מגמלה ממשטרת ישראל בסכום העולה רק כדי חלק מסכום הגמלה המשולמת לו בפועל. המשיב הוציא למערער צווי שומה לשנים 2005-2008 לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן:"הפקודה"), ומכאן הערעור. השאלה העיקרית שנדונה בערעור נגעה לאופן מיסוי הגמלה המשולמת למערער ממשטרת ישראל אשר כמחציתה מועברת לגרושתו על פי הסכם הגירושין ביניהם.
♦טענות המערער, טענתו הראשונה של המערער הייתה שחלה התיישנות על צווי השומה שהוציא המשיב לשנות המס הרלוונטיות, שכן אלו לא נשלחו אליו בדואר רשום והגיעו לידיו רק בחלוף למעלה משלוש שנים מתום שנות המס הרלוונטיות. לגופו של עניין, טענתו העיקרית של המערער הייתה כי גמלה תקציבית היא נכס הוני שיש לאזנו במסגרת איזון המשאבים בינו ובין האישה, לפיכך זכות האישה לחלקה בגמלה המשולמת לו, קמה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג -1973 (להלן:"חוק יחסי ממון") כפי שנפסק בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. ולכן טענת המערער היא, שהוא החזיק בחלקה של האישה בגמלה בחזקת שלוח וזכאותה לקבל בפועל את חלקה בגמלה נולדה ביום בו המערער קיבל את הגמלה ממשטרת ישראל, היינו יום פרישתו מהמשטרה. המערער הוסיף כי חלקה של האישה בגמלה איננו "הכנסה מיגיעה אישית" שלו אלא הכנסתה שלה מכוח איזון המשאבים. לבסוף, טען המערער, שאין למסותו על חלקה של האישה בגמלה מלכתחילה, אלא יש למסותו אך על חלקו שלו בגמלה ואת האישה על חלקה שלה, כל אחד לפי מדרגות המס החלות עליו לפי הדין.
♦ טענות המשיב, כי מסר את צווי השומה ופירוט נימוקי השומה על פי לוח הזמנים הקבוע בחוק וכי המסמכים נמסרו בדואר רשום לכתובתו של המערער ובפקס׳ לרואה החשבון שלו, כנדרש. לגופן של הטענות עמדת המשיב הייתה שחלקה של האישה בגמלה מהווה "שימוש" בהכנסתו החייבת של המערער והיא אינה מהווה הוצאה בייצור הכנסה שלו. הגמלה הינה בגדר פנסיה תקציבית שהיא זכות הנובעת מנתוניו של העובד. סעיף 1 לפקודה אף מגדיר "קצבה המשולמת מאת מעביד לשעבר" כ"הכנסה מיגיעה אישית", והכנסה כזו מתקבלת על ידי הזכאי לה וחייבת במס על ידו בלבד, ואינה ניתנת לחלוקה, פיצול או העברה באופן שיעביר את נטל המס מהזכאי לה.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים בפני כב' השופט דוד מינץ:
♦ראשית, ביהמ"ש קבע, כי טענת ההתיישנות להידחות. המערער לא הביא כל ראיות לתמוך את טענתו ומנגד המשיב ביסס את דחיית הטענה די הצורך. לכן, המסקנה המתבקשת היא כי המשיב קבע למערער את השומות והעבירם לו במועד ובאופן הקבוע בחוק. ובאשר לאופן מיסוי הגמלה. אין מחלוקת כי על המערער והאישה, אשר נישאו לאחר 1974, חל משטר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון. כן מוסכם כי האישה זכאית ל-1590 ש"ח מסכום הגמלה על פי ההסכם שנכרת בין המערער ובינה. אין גם מחלוקת כי הפנסיה שנצברה במהלך חיי הנישואין נכללת ברכושם המשותף של בני הזוג והיא נכס בר איזון על פי סעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון הקובע. השאלה היחידה שיש להכריע בה היא, האם יש למסות את כל גמלת המערער לפי מדרגות המס החלות עליו, או שיש למסות את חלקו של כל אחד מבני הזוג בגמלה לפי מדרגות המס החלות על אותו בן זוג בלבד. כאמור על המערער והאישה חל הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון. הגישה הרווחת היא כי הסדר איזון המשאבים הוא הסדר אובליגטורי דחוי שאיננו מקנה לבן הזוג זכות קניינית בנכס, אלא רק זכות תביעה אישית כנגד בן הזוג השני בעת פקיעת הנישואין (ראו 11550/04 ע"א סיטבון נ׳ סיטבון [פורסם במאגרים [14.3.2007]; ע"א 3563/92 עזבון המנוח גיטלר ז"ל נ׳ גיטלר, פ"ד מח(5) 489. מכאן שזכות האישה בחלקה בגמלה הצומחת מכוח הסדר איזון המשאבים איננה זכות קניינית בנכס המהווה נכס משותף כי אם רק זכות תביעה אישית כלפי המערער הנותרת במישור היחסים שבין השניים.
♦ביהמ"ש קבע, כי די בקביעה שהזכות לגמלה המשולמת למערער היא זכות הנובעת מיגיעתו האישית, כדי לדחות את טענת המערער. לא יכולה להיות מחלוקת כי הגמלה נחשבת כחלק בלתי נפרד מן התמורה שהעובד זכאי לה עקב עבודתו והיא נגזרת מגובה שכרו ומשך שנות עבודתו. משכך, יש לראות בגמלה כחלק מהכנסתו של המערער. לאור זאת חלקה של האישה בגמלה הוא שימוש שעושה המערער בהכנסתו שלו ושאותה יש למסות לפי מדרגות המס שלו בלבד, ודין הערעור להידחות.
♦ התוצאה :
הערעור נדחה.
ניתן ביום 21.5.2012
ב"כ המשיב: לא צוין
