♦ המערערת הגישה את הערעור על שומת תשומות שהוצאה ע"י המשיב. השגה שהגישה המערערת על הקביעה האמורה, נדחתה. בנוסף משיגה המערערת על פסילת הספרים וכן קנס שהושת עליה בהקשר זה.
המשיב הגיש בקשה לחייב את המערערת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשיב, ככל שהערעור ידחה והמערערת תחויב בהוצאות.
הבקשה נתמכת בתצהיר ולפיו החל מינואר 2009 חדלה המערערת מכל פעילות, לפי דוחות אפס שהגישה אין למערערת כל נכסים פרט לקטנוע משנת 2006 ומשכך לא יהיה ביכולתה לשלם את ההוצאות ככל שיושתו עליה.
♦ המערערת בתשובתה שאינה נתמכת בתצהיר אינה מכחישה, כי אין לה פעילות, ואין לה יכולת להעמיד ערובה. לדידה, ככל שתחויב בהפקדת ערובה משמע, תישלל הימנה זכות הגישה לערכאות. עוד נטען כי בהבדל מהליכי ערעור רגילים, המערערת היא זו הנתבעת, קרי היא שמתגוננת נגד הרשויות ומערערת על סכומים שנדרשו ממנה לתשלום ולכן אין לחייב אותה בערובה. עוד נטען, כי היקף הסכום המדובר מצדיק זכות ערעור גם ללא הפקדת ערובה.
ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו - כב' הש' א. אורנשטיין:
♦ סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999, כמות שפורש בהלכה הפסוקה, מורה כי שעה שחברה מגישה תובענה לביהמ"ש, עליה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אלא אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או שהחברה הוכיחה, כי ביכולתה לשלם את ההוצאות.
ביהמ"ש בשורת החלטות ובכללן גם בערעורי מיסים כגון זה שלפניי, הלכו בתלם שהתווה בית המשפט העליון, וחייבו חברות בערובה להוצאות כפוף לסייגים כמפורט לעיל.
אמנם, סעיף 353א' לחוק החברות, תשנ"ט-1999 מורה כי חיוב חברה בערובה להבטחת הוצאות הוא במקרה שהחברה מגישה תביעה, ולא ערעור, אך אין נפקא מינה לדעת ביהמ"ש, אם מדובר בתביעה או בערעור שנוקטת החברה. ביהמ"ש קבע, כי דווקא בערעור, הכף נוטה להחמיר עם החברה, שכן לחובתה כבר השגה אשר לא התקבלה ולכן מן הראוי להשית עליה ערובה על מנת להבטיח את הוצאות המשיב.
♦ תקנות 427-428 לתקנות סדר הדין האזרחי מורות, כי על מערער להפקיד ערובה להוצאות כתנאי להגשת הערעור, אלא אם פטר אותו בית המשפט. תקנה 10(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה, החילה את תקנות סדר הדין האזרחי, על הליכי הערעור על השגת מנהל מע"מ, למעט תקנות שהוצאו במפורש שאינן רלוונטיות לנושא הערבות להבטחת הוצאות המשיב בערעור. מכאן, קיים מקור נורמטיבי נוסף לחיוב מערער בהליכים כגון זה שלפניי בערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
בהקשר זה ביהמ"ש הפנה לפס"ד נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר: "...הסמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה היא סמכות שבשיקול דעת, שהיחס אליה הוא כאל חריג המופעל בצמצום. לעומת זאת, חיובו של מערער בהפקדת עירבון הוא הכלל, בעוד שמתן פטור מחובה זו הוא בגדר חריג. הטעם להבחנה זו הוא ההבדל בעוצמת זכות הגישה לערכאות בין תובע לבין מערער. זכות הגישה לערכאות של תובע היא בעלת משקל נכבד ביותר, ועל כן בדרך כלל אין בכוחו של אינטרס הנתבע להבטיח את הוצאותיו כדי להגבילה. לעומת זאת, משקלה של זכות הגישה לערכאת הערעור של מי שהפסיד בדינו נמוך יותר. כמו כן, האינטרס של משיב, שכבר זכה בדין, בהבטחת יכולתו לגבות הוצאות, חזק מזה של נתבע אשר זו לו הפעם הראשונה בה עניינו מובא בפני ערכאה שיפוטית..."
♦ ביהמ"ש קבע, כי על המערערת אפוא הנטל להוכיח, כי עמדה בתנאים בגינם אין עליה להפקיד ערבות, אך המערערת לא עמדה באלה. אין חולק שהמערערת נעדרת רכוש ולכן לא תוכל לשלם את ההוצאות ככל שיושתו עליה אם ערעורה יידחה.
ביהמ"ש ציין, כי המערערת העלתה טענות כלליות כגון פגיעה בזכות הגישה לערכאות. עם זאת, טענות אלה נבחנו בעבר ונקבע שמולן יש להביא את הפגיעה בכיסו של המשיב, אם יתנהל הליך, הערעור ידחה ולא ניתן יהיה לפצות על ההוצאות שייגרמו. ביהמ"ש גם נתן את דעתו לטענת המערערת, כי היא למעשה נתבעת בהתגוננות כלפי המגיע למשיב לגישתו. ביהמ"ש קבע, כי אין בטענה ולא כלום שכן קבלתה משמע שלעולם לא יהיה מקום לחייב מערערת בהליך מסים בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות המשיב בערעור, זאת בניגוד להוראה בחוק חרות, בניגוד לתקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי ולהלכה הפסוקה.
♦ לבסוף קבע ביהמ"ש, כי את האיזון בהתנגשות שבין הבטחת המשיב לקבלת ההוצאות ככל שייפסקו לטובתו, לבין הקשיים בהם נתונה המערערת ניתן יהיה לאזן בשיעור סכום הערבות שיושת על המערערת.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתנה ביום 15.2.11
ב"כ המערערת: עו"ד (רו"ח) יואב ציוני
ב"כ המשיב: עו"ד קרן סופר פרק' ת"א (אזרחי)