מגורים לעובדים – הנאתו של מי?

 

♦ העובדים מסין, אשר הועסקו באתרי הבנייה, שוכנו במגורי עובדים בסמוך לאתרי הבנייה, בקרוואנים ובמכולות שהוסבו למגורים. עבור השימוש במגורונים שילמה המערערת לבעלי מגורונים, כנגד חשבונית מס כחוק וניכתה את מס התשומות שבחשבוניות אלה. המשיב אינו מתיר את ניכוי התשומות עבור המגורים.

 

 

♦ המשיב הפנה להוראות תקנה 15א(ב) וטען, כי המערערת לא מכרה לעובדים את התשומות בגין הדיור ולא כללה אותם במסגרת הדו"ח התקופתי. לכן, לא עמדה בתנאי התקנה ולא היתה רשאית לנכות את התשומות. באשר להלכת קינטון, הרי שהלכה זו אינה מבחינה בטיב המגורונים שסופקו לעובדים. אין ספק, כי באספקת מגורונים וציוד למגורים לעובדים הזרים, יש משום טובת הנאה דומיננטית לעובד, שהרי בהיותו עובד זר אין לו מגורים בארץ והוא נזקק למגורים. לכן, יש להחיל את תקנה 15א ואין מקום להחיל את תקנה 18.

 

♦ כב' הש' פונה לפס"ד קינטון שהוזכר ע"י המערערת ומוצאת, כי בו נקבע " יש לראות בתשומות הדיור ובתשומות הקשורות לדיור משום 'שירות' הניתן לעובד על ידי חברות קינטון, שירות המיועד לתועלתו ורווחתו של העובד. העובד מפיק תועלת והנאה ישירה מתשומות אלה. יתכן כי גם למעביד ולחברות הבנייה צומחת תועלת מסוימת מכך שהעובדים הזרים מתגוררים במקום מרוכז, אך אין בכך כדי לשלול את תחולתה של תקנה 15א. העובדה שחלק מהתשומות הן גם לטובת המעביד, אינה מעלה ואינה מורידה". תקנה 15א אינה מדברת על כך שהתשומה תהיה באופן בלעדי לטובתו של העובד, ואמנם, במקרים רבים, אספקת תנאי דיור לעובדים משרתת גם את טובתו של המעביד אך כל עוד יש בתשומה משום תועלת והנאה לעובד, ניכוי מס התשומות יותר רק אם יתקיימו הדרישות של תקנה 15א(ב)".

 

♦ לאור האמור, אין ביהמ"ש מקבל את טענת המערערת, כי בפס"ד קינטון לא נידונו הנסיבות הספציפיות של המגורים, אופיים, מיקומם וכיוצ"ב, ויש לחזור לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי באותו מקרה בו נפסק, כי יש להתיר תשומות אלה. גם טענת המערערת להחלת מבחן ההנאה הדומיננטית אשר נקבע בפס"ד קינטון, מבחן שיביא למסקנה, כי מדובר בתנאים מינימליים שכולם לתועלת העבודה והמעסיק - נדחית. אין גם מקום לקבל את הטענה, כי יש משמעות לשאלה היכן מצויים המגורונים, על מנת לקבוע אם מדובר בהוצאה שהיא לטובת המעביד או לטובת העובד. מעדותו של מנהל העבודה באתרי הבניה עולה במפורש, כי המגורונים אשר הועמדו לרשות העובדים הזרים כללו תנאים סבירים למגורים זמניים של הפועלים. תנאים אלה עמדו בדרישות החוק, אשר תכליתו, כפי שהסביר כב' השופט אנגלרד בפס"ד קינטון, להבטיח, כי העובדים הזרים יזכו לתנאי מחיה הולמים בעת שהייתם בישראל. תכלית זו של החוק תמכה, כאמור, במסקנתו של בית המשפט העליון בפס"ד קינטון כי שירותי המגורים מיועדים לרווחתם של העובדים. מכאן, אין כל מקום להנחה, כי תנאי המגורים במגורונים במקרה הנוכחי, היו שונים או פחותים באופן משמעותי מתנאי המגורים בעניין קינטון.

 

♦ ביהמ"ש מוסיף ודן בבקשת המערערת להפעלת תקנה 18, לפיה, במקרה של הוצאה מעורבת, יש להתיר את התשומות שהוצאו לתועלת המעסיק. מבחינה נוספת של פס"ד קינטון עולה, כי ביהמ"ש קבע, שאין בעובדה, שיתכן ולמעביד צומחת תועלת מסויימת ממגורי העובדים, כדי לשלול את תחולתה של תקנה 15א. מכאן, כי תקנה 15א חלה גם במקרה של שימוש מעורב. לכן, כל עוד יש בתשומה משום תועלת והנאה לעובד, יותר ניכוי המס רק אם יתקיימו הדרישות של תקנה 15 א(ב). כלומר, הכללת המכירה או מתן השירות בדו"ח תקופתי של העוסק כעסקאות החייבות במס שמכירם נקבע לפי הוראת סעיף 10(א) לחוק. תקנה 15א נועדה להבטיח דיווח ישיר ומיידי, בדבר הנכסים והשירותים הניתנים לעובדים כצרכנים סופיים לכן, אין מקום לעשות שימוש בתקנה 18, בדרך אשר תעקוף למעשה את דרישת הדיווח הנדרשת לפי תקנה 15א(ב).

 

התוצאה:

♦הערעור נדחה.