♦ משרד האוצר הצדיק את החלטתו להעלות את מחירי הדלק (בין היתר) בשיקולים רחבים, כגון איכות הסביבה.
אשרינו שהתברכנו במקבלי החלטות עשויים ללא חת, ששיקולי איכות הסביבה חשובים בעיניהם עד כדי כך שמוכנים הם לקבל החלטות בלתי פופולאריות, ובלבד שפחמן חד‑חמצני ייגלה מישראל.
♦ הנימה הסרקסטית, השזורה כחוט השני ברשימה זו, מקורה בתסכול שחשתי, ביום 25.11.2009, כאשר השתתפתי – כנציג לשכת רואי חשבון בישראל - בדיון שהתקיים בועדת הכספים של הכנסת.
♦ בדיון האמור נבחנו, בין היתר, השינויים המוצעים דאז בשווי השימוש ברכב (שהתקבלו, בסופו של דבר) ולהלן עיקרי הדברים שהשמעתי באותו דיון (כאמור, ביום 25.11.2009):
♦ "...אני מצטער שאנחנו שופכים מים צוננים. ראשית, יש לנו התנגדות עקרונית לתקנות. כולנו צריכים לדעת שהעיוות הוא בתקנות, ולא בפקודת מס הכנסה. הפקודה קובעת, כי שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, יכול להתקין תקנות בדבר שווי השימוש ברכב, המהווה טובת הנאה של העובד.
בתקנות קיימים שלושה עיוותים קשים ביותר:
♦ העיוות הראשון, הוא שאין כל הבחנה בין עובד שצריך להשתמש ברכב הצמוד לצרכי העבודה, לבין עובד שכלל לא משתמש ברכב לצרכי העבודה.
♦ העיוות השני, הוא בכך שלא ניתן כלל עידוד לעובד הממעט בנסיעות פרטיות. יש עובדים שמרבים לעשות ברכב שימוש לצרכי העבודה וממעטים להשתמש בו לצרכים פרטיים (ובמיוחד שומרי שבת), ויש עובדים שנוסעים עשרות אלפי ק"מ בשנה, בעיקר לשימושים פרטיים מובהקים, וכולם משלמים אותו דבר.
♦ העיוות השלישי הוא, שגם בגין רכב חדש וגם בגין רכב ישן, משומש אפילו פגום – נקבע שווי שימוש בסכום זהה.
♦ ברצוני להקריא משפט מתוך פסק הדין של השופטת שולמית וסרקרוג (עמ"ה 06/872; נ.ה.) שניתן רק לפני כשבועיים בעניין עיריית נהרייה.
בין היתר, ציטטה השופטת רשימה של פרופ' אדרעי, שאמר: "תקנות מס הכנסה בנושא רכב צמוד שרירותיות ומעודדות בזבוז. המצב היום אינו מהימן, שעה שעובדים רבים משתמשים ברכב הצמוד רק לצרכי עבודתם, כגון כדי להגיע לפגישות או לנסיעות עסקיות, אך משלמים סכומי מס גבוהים, ואינם רשאים לנכות את ההוצאה לצרכי מס".
♦ אנחנו היינו שמחים אילו במקום הדיון על גובה סכום שווי השימוש ברכב, שעליו אומר בהמשך כמה מילים, הייתם דוחים את התיקון המוצע ובוחנים חשיבה מערכתית אחרת, כי התקנות הללו מעוותות מעיקרן וגורמות לבזבוז, לתסכול, לשריפת דלק ולפקקים (!)
♦ גם לגופו של עניין אין אנו חושבים כי השינוי המוצע בתקנות הינו מבורך, זאת משום, כי קביעת שווי השימוש לפי קבוצות הרכב (השיטה הנוכחית) איננה טובה דיה, אבל יש בה לפחות וודאות.
השינוי המוצע יוליך למצב בו לעובדים לא יהיה מושג כיצד מחושב שווי השימוש ברכב. זה לא יהיה לפי המחיר המקורי של הרכב, אלא לפי מין שווי סינתטי, שמשתנה בכל שנה כשהוא צמוד למדדים מסוימים ולכל מיני חישובים מסובכים, שחשבי השכר לא יהיו מסוגלים לבצע.
זה יהפוך לזוועה, זה יהיה סיוט וגם יגרום אפליה בין העובדים, כי עובד שיקבל רכב מודל 2009 ישלם סכום אחד, ועובד שיקבל מודל 2010 (של אותו רכב) ישלם סכום אחר. זאת מבוכה רבתי, והשינוי המוצע אינו שווה בצער המלך.
♦ כאשר עובד ומעביד יתנו הצהרה משותפת, שעיקר השימוש ברכב הוא לצרכי העבודה, צריך לחייב את העובד רק בשליש משווי השימוש ברכב. יש מנגנון כזה בחוק מע"מ, ואנחנו מציעים להנהיג מנגנון כזה גם כאן, תוך הטלת עונשים חמורים על אלה שיעשו בכך שימוש לרעה.
♦ רבותי, יש מדריכים חקלאיים שנוסעים עם הרכב למקומות מרוחקים מדי יום, יש טכנאים, יש אנשים שנוסעים ברכב 80% מהקילומטראג' לצרכי עבודה; לא כולם מנהלים, שנוסעים במכוניות יקרות ונוצצות..."
♦ עד כאן הדברים שנאמרו על ידי באותה ישיבה, ועוד הוספתי, כי שמי מעיד עלי שאני בן כהן (ולא בן נביא) אך אילו הייתי בן נביא הייתי אומר לחברי ועדת הכספים להימנע מאישור התקנות, כי יצא שכרנו בהפסדנו.
♦ לרוע המזל, דברי לא נפלו על אוזניים קשובות, והמשמעת הקואליציונית עשתה את שלה.
נחמה פורתא מצאתי עתה בבקשה לאישור תובענה מנהלית כתובענה ייצוגית, שהוגשה לאחרונה ע"י עוה"ד כדר משה ואמנון סמרה, מטעמו של פארג'יאן (משה) סראוס, נגד מדינת ישראל, רשות המסים.
♦ המבקש, שכיר בחברה ארצית ידועה, הוא טכנאי מעליות שומר שבת, המשתמש ברכב הצמוד שקיבל (טנדר פיג'ו) בעיקר לצרכי העבודה, מבקש מבית המשפט להורות למשיבה לתקן את שווי השימוש שנקבע לו, ולהורות לה על השבת סכומי המס, שנגבו על ידה ביתר.