♦ בפסק הדין דן ביהמ"ש המחוזי בערעור המדינה על שתי החלטות שניתנו ע"י בית המשפט השלום בת"א, מפי כב' השופטת דניאלה שריזלי:
האחת – ביטול שני אישומים מחמת אכיפה בררנית בהחלטת הפרקליטות (מיסוי וכלכלה) שלא להעמיד לדין את הנישומים אלא רק את המייצגים (רואי החשבון), והשניה – אי הגשת כתב אישום מתוקן בזמן סביר.
♦ כב' הש' שריזלי קבעה בהחלטתה, כי המאשימה ערכה אבחנה בין הנישומים לבין המייצגים, ואף קבעה, כי "התשתית העובדתית המוצעת בכתב האישום, ובעיקר באישום הראשון והשני, מורה, כי לנישומים יוחד חלק בלתי מבוטל של המעשים והמחדלים המרכיבים את הפרשה. נראה בעליל, כי מוסכם עם המאשימה, שהנישומים היו מעורבים מעורבות פעילה ומלאה בעסקה נשוא כתב האישום מתחילתה ועד סופה". לפיכך דחתה כב' הש' שריזלי את טענת המאשימה, כי אין די ראיות לביסוס ידיעה זו בכל הקשור לנישומים וההחלטה של המאשימה להעניק פטור לנישומים היא החלטה מפלה. בכל הקשור לאישום השלישי הש' שריזלי ביטלה את האישום בטרם ההקראה עקב שיהוי ודחיות רבות מצד המאשימה בהגשת כתב האישום המתוקן שהתכוונה להגיש.
♦ בעקבות פסק הדין של בימ"ש השלום המנתח את ההתנהגות של המאשימה כ"תובע על" עפ"י נשיאת ברלינר - עשתה המאשימה, בראשותו של פרקליט המדינה, "בדק בית" והגיעה לכלל המסקנה, כי "טעתה בהחלטתה הראשונית לא להעמיד לדין גם את הנישומים". ביהמ"ש המחוזי מפי הרכב בראשות כב' הנשיאה ברלינר קבע, כי המאשימה בהודעת הערעור שינתה את עמדתה המקורית באופן מהותי בכל הקשור לאי הגשת כתב האישום כנגד הנישומים, ועמדתה הנוכחית היא, כי קיימות ראיות מספקות לכך שהנישומים ביצעו את העבירות. בהתאם ולאחר הערכה המחודשת של המדינה, הספיקה היא אף לקיים שימועים לנישומים בפני פרקליט המדינה. בהחלטתו קבע פרקליט המדינה, כי לא ניתן להעמיד לדין את הנישומים עקב טענת ההתיישנות (11 שנים) וגם עקב הסתמכותם של הנישומים על הבטחה שילטונית שניתנה להם - שלא להעמידם לדין.
♦ הש' ברלינר מבהירה, כי המאשימה עמדה על ניהול ההליך הפלילי כנגד המייצגים, חרף הכרתה בכך שמלכתחילה מן ראוי היה לכלול גם את הנישומים בין הנאשמים.
♦ מפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי עולה, כי הוא "מנחה" את הפרקליטות להגיש כתבי אישום משותפים בעבירות מס גם נגד הנישומים ונגד מייצגיהם. וכך כתב ביהמ"ש בהחלטתו:
"המסקנה המתבקשת היא, כי באיזון בין האינטרס הציבורי לבין טענת הנישומים בדבר הבטחה שלטונית – ידו של האינטרס הציבורי על העליונה. אין לנאשם זכות קנייה כי לא יוגש נגדו כתב-אישום מחדש, והפרקטיקה המקובלת היא, כי כאשר מתרחשים שינויים (למשל, מתגלות ראיות חדשות), מוגשים מחדש כתבי-אישום, או מתוקנים כתבי-אישום קיימים ואין זו עילה לפסילתם. לפיכך, מרגע שהגיעה המאשימה לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להעמיד את הנישומים לדין, היה עליה להגיש כתב-אישום נגדם ונגד המשיבים (א.ג.- רוה"ח) גם יחד, שהרי מלכתחילה לא הייתה כל סיבה שלא לנקוט אכיפה מלאה נגד כל המעורבים, למעט עניין התשתית הראייתית. משבחרה המדינה שלא לנהוג כך – נפתחה הדלת לטענת האכיפה הבררנית, שנדחתה על-ידינו בשלב הראשון."
לפי ביהמ"ש כשקיימת בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת לביסוס ההרשעה עליה להגיש את כתב האישום גם כנגד הנישומים עצמם, ולא כדאי לתביעה להסתמך על "תחושת הבטן", שמדובר בתמי-לב.
♦ וכך מסכמת הש' ברלינר:
"נוכח תפיסתה של המאשימה בדבר קיומה של תשתית ראייתית מספקת נגד הנישומים והמשיבים גם יחד, נדמה כי עמידתה "על רגליה האחוריות" כדי להימנע מהעמדת הנישומים לדין משקפת גישה "תחליפית" – בבחינת די לנו בהעמדה לדין של המשיבים – אשר אינה מקובלת לאור השאיפה לאכיפה מלאה בין עבריינים שווים. במצב שקיימת תשתית ראייתית מספקת גם כנגד נישומים, לא ניתן לקבל טענה שמעמדם של רואי החשבון מצדיק העמדה לדין שלהם – ושלהם בלבד. לפיכך, נוכח המסר החברתי השלילי והסתירה המהותית לעקרון הנשיאה באחריות (accountability) הטמונים במדיניות אכיפה בררנית שכזו, מעמדם של רואי החשבון אינו יכול להוות לטעמנו הצדקה להחמרה יתרה עמם".
♦ בסופו של דבר בפרשת פיקסל, זיכה ביהמ"ש המחוזי את רואי החשבון, ואישר כי האכיפה הבררנית הגיעה ל"פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות", אך הרמז לבאות הוא, שבפרשות הבאות, יועמדו המייצגים לדין ביחד עם הנישומים. ואנו שואלים: הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ (עמוס ג' 3).
