♦ פסק הדין נשוא העתירה עסק בפרשנות סעיף 66 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), המעניק לבני זוג נשואים אפשרות לתבוע, כי קביעת חבותם במס תתבצע עפ"י חישוב נפרד, כאילו לא היו נשואים, ובלבד שאין שוררת תלות בין מקורות הכנסותיהם. פסק הדין התמקד בשאלה אם דרישת אי התלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג, אשר קבועה בסעיף קטן 66(ד) לפקודה, היא בגדר חזקה חלוטה, או שמא תקום לבני הזוג זכאות לשומה נפרדת במקום בו הוכיחו כי חרף קיומה של תלות בין מקורות הכנסותיהם, בפועל גובה שכרם אינו נובע מתכנון מס. בפסק הדין נקבע פה-אחד, כי מדובר בחזקה חלוטה, וכי במקרים בהם מקורות ההכנסה של בני הזוג תלויים זה בזה, אין לאפשר שומת מס נפרדת. זאת, אף אם ביכולתם של בני הזוג להוכיח, כי גובה הכנסותיהם נקבע עפ"י שיקולים ענייניים בלבד.
♦ ביהמ"ש מציין, כי הסוגיה של חישוב מס של בני זוג העובדים יחד בעסק או חברה שבבעלות אחד מהם או שניהם, התעוררה בעבר בע"א 900/01 קלס נ' פקיד שומה תל-אביב 4 (להלן: "עניין קלס"). באותו מקרה נבחנו ע"י ביהמ"ש "חזקות התלות" הקבועות בסיפא לסעיף 66(ד) לפקודה - רשימת המצבים בהם מניח הדין קיומה של תלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג, ובכללם, עבודת בן זוג אחד בעסק או משלח יד של בן הזוג השני, או בחברה שבה בני הזוג, או אחד מהם, שותפים להנהלה או מחזיקים בזכויות הצבעה בשיעור משמעותי. בעקבות פסק הדין שניתן בעניין קלס התעוררה השאלה מה דינם של בני זוג אשר קיימת תלות בין מקורות הכנסותיהם, אולם ביכולתם להוכיח, כי גובה הכנסותיהם אינו נובע משיקולי מס. בשאלה זו הגיעו ביהמ"ש המחוזיים השונים למסקנות סותרות.
ביהמ"ש העליון:
בפסק הדין נקבע, כי הגם שהוראת סעיף 66(ד) לפקודה בכללותה נועדה להגשים תכלית אנטי-תכנונית, הרי שדרישת אי התלות כשלעצמה חלה גם במקרים בהם ביכולתם של בני הזוג להוכיח, כי הכנסותיהם אינן נובעות מתכנון מס. בכך יצר ביהמ"ש הבחנה בין שני חלקיו של סעיף 66(ד) לפקודה: הרישא לסעיף, אשר מציבה את דרישת אי התלות, והסיפא לסעיף, אשר מפרטת את המצבים בהם קמה חזקה בדבר תלות בין מקורות ההכנסה.
♦העותרים טוענים, כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וקשה העומדת בסתירה חזיתית בעניין קלס. לשיטת העותרים, יש להשקיף על סעיף 66(ד) לפקודה כעל מכלול, אשר לגביו כבר נקבע בעניין קלס, כי הוא קובע חזקות ניתנות לסתירה. משכך, נטען, כי החלוקה שביסוד פסק הדין נשוא העתירה – בין הרישא לסעיף המציבה את דרישת אי התלות עצמה, לבין הסיפא לסעיף המפרטת את החזקות להתקיימותה של תלות – הינה מאולצת. כן נטען, כי פרשנות המונח "אי-תלות" ופרשנות המונח "מקור הכנסה" על רקע הוראות אחרות בפקודה, תומכות במסקנה לפיה אי התלות הנדרשת בסעיף היא בין ההכנסות עצמן ולא בין מקורות ההכנסה (במובן של התאגיד או משלח היד בו עובדים בני הזוג). עוד טוענים העותרים, כי פסק הדין נשוא העתירה קבע הלכה עקרונית המבחינה בין שני סוגי הוראות אנטי תכנוניות בפקודה, הוראות אנטי תכנוניות כלליות מצד אחד, והוראות אנטי תכנוניות מיוחדות מצד שני. לשיטתם, נקבע בפסק הדין, כי הוראות מהסוג האחרון בהכרח מכילות חזקות חלוטות. לטענתם, הלכה זו עומדת בסתירה להלכות קודמות שעסקו בהוראות אנטי תכנוניות מיוחדות בפקודה ופרשו אותן כמכילות חזקות ניתנות לסתירה.
ביהמ"ש העליון העתירה לדיון נוסף – כב' הנשיא א' גרוניס:
♦ על אף הטענות כבדות המשקל שהועלו ע"י העותרים, ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה וחשובה באשר לפרשנותו של סעיף 66(ד) לפקודה. עם זאת, לא השתכנעתי כי הלכה זו עומדת בסתירה חזיתית להלכה שנקבעה בעניין קלס. זאת, בשים לב להבחנה שהוצגה בפסק הדין בין שני חלקיו של סעיף 66(ד): דרישת אי התלות גופה, והחזקות שבהתקיים תנאיהן מניח הדין קיומה של תלות. כפי שצוין בפסק הדין נשוא העתירה, פסק הדין בעניין קלס לא דן במפורש במעמדה של דרישת אי התלות. ההלכה שנקבעה באותו מקרה מורה כי יש לאפשר לבני זוג שחזקות התלות חלות בעניינם, להוכיח, כי בפועל אין שוררת תלות בין מקורות הכנסותיהם. מהלכת קלס לא נובע, כי גם בהתקיים תלות בין מקורות ההכנסה, אין מניעה מביצוע שומת מס נפרדת. כך, פסק הדין בעניין קלס כלל לא דן ברישא לסעיף 66(ד), אלא ניתח מבחינה לשונית ותכליתית את הסיפא לסעיף בלבד. מכיוון שלא השתכנע ביהמ"ש מטענות העותרים בנוגע למשמעותה ונפקותה של הלכת קלס, ממילא גם לא מצא מקום לקבל את טענתם, כי יש להורות על תחולה פרספקטיבית של פסק הדין נשוא העתירה, ולהכפיף את עניינם להלכה שנפסקה בעניין קלס.
התוצאה:
♦ הערעורים נדחו.
ניתן ביום: 24.6.2012
ב"כ העותרים: עו"ד רמי אריה
ב"כ המשיבים: לא צוין
