ישנן מספר שאלות בהקשר להגשת הגילוי בצורה אנונימית, כגון: מה יקרה אם במהלך הגילוי האנונימי נפתחת חקירה פלילית נגד הנישום ("המגלה מרצון")- האם הפניה האנונימית פוטרת אותו מהליך פלילי ?
שאלה פרקטית כגון- חישוב המס של "הנישום האנונימי", למשל במקרה שיש לו הפסדים מדווחים ממקור אחר, וכל סוגיית קיזוז ההפסדים- האם מוסמכת רשות המיסים להתעלם מהפסדים והוצאות – כפי שקורה לא אחת בהליכים של גילוי מרצון והאם התעלמות זו הינה כדין?
מה קורה אם באמצע ההליך השומתי עולה (בטעות) שמו של הנישום, האם הרשות רשאית להשתמש במידע זה ובאיזה אופן? ועוד שאלות רבות, אשר רק הזמן והניסיון ימצא להן את התשובה (וברור שאף אחד אינו מעוניין להיות מקרה המבחן.
♦ אך במאמרנו זה, נתמקד דווקא בשאלה האנונימיות. השאלה הנשאלת במסגרת האפשרות להגיש בקשה להליך גילוי מרצון כבקשה אנונימית הינה - עד כמה הבקשה באמת אנונימית? וכיצד יכול הנישום לשמור עליה ככזו ? כוונתנו אינה נוגעת לחופש בחירתו של הנישום, אלא לדין הקיים בארצנו בנושא חיסיון המידע. לרוב קיים "מרוץ סמכויות" בין רשות המיסים – מחלקת מודיעין וחקירות לבין הנישום המגיש בקשה להליך גילוי מרצון: הכלל הוא שמי שפועל ראשון מבין הצדדים הוא זה שלכאורה החיסיון על המידע פועל לטובתו. אם הנישום הוא זה שפנה ראשון לרשות המיסים באמצעות הגשת בקשה להליך גילוי מרצון (לא משנה אם הפניה הינה לפי נוהל גילוי מרצון "המקורי" או נוהל גילוי מרצון לפי הוראת השעה) וזאת בטרם התחילה חקירה גלויה או סמויה כלפיו, או בטרם פורסם בכלי התקשורת או בהליך משפטי לגבי הנכסים עליהם מדווח בבקשה לגילוי מרצון –המידע יישאר חסוי ורשות המיסים לא תוכל לעשות בו שימוש כנגד המבקש את הליך הגילוי.
♦ לעניין חקירה סמויה- יצוין, כי בין העוסקים בתחום לבין רשות המיסים מתעוררת לא אחת מחלוקת לעניין "ידיעת הנישום" במקרה ונודע לנישום בדיעבד, כי התקיימה חקירה סמויה בעניינו וכי מסיבה זו נדחה הליך הגילוי מרצון שלו (שהרי לכאורה לא יכול היה לדעת על החקירה הסמויה בעניינו).
במקרה הפוך, אם רשות המיסים היא זו שמתחילה בהליכים מול הנישום ולכאורה מגלה לבד לגבי הנכסים / הכנסות הלא מדווחות, אזי במקרה כזה אם הנישום יגיש בקשה להליך גילוי מרצון, בנסיבות מסוימות בקשה כזו עלולה להידחות על ידי רשות המיסים, ולפיכך לא תחסום הליך פלילי או שימוש במידע לצורך הליך פלילי.
♦ מאחר והליך הגילוי מרצון הינו הליך רגיש ביותר, שיש לעשות אותו בצורה מאד מדוקדקת וסיסטמית- "עקב בצד אגודל", מוצע לנישומים לעשות אותו אך ורק באמצעות עורך דין, מטבע הדברים ומהות ההליך ברור שקיימת עדיפות למומחה במיסוי.
אין באמירה זו כדי לזלזל חס וחלילה ברואי החשבון או ביועצי המס, שהרי מקצועיותם של אלה אינו מוטל בספק, אלא, שלעורכי הדין יש יתרון מהותי ככל שהדברים נוגעים למידע רגיש ומסמכים שמועברים על ידי הנישום למייצג במסגרת הליך גילוי מרצון - החיסיון !
כידוע, חיסיון בין עו"ד ללקוחו הינו חיסיון מוחלט שחל על ידיעות, אמירות, מסמכים וכיו"ב שהוחלפו בין עו"ד ללקוחו במסגרת טיפול משפטי.
♦ סעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, שכותרתו: "עדות עורך דין", קובע:
"(א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון..."
סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 קובע: "סוד מקצועי- דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותו".
♦בנוסף, סעיף 135א. לפקודת מס הכנסה, שכותרתו: "סמכות לדרוש ידיעות על ספקים ולקוחות" קובע: "(א) בעל עסק או משלח-יד חייב, אם דרש זאת ממנו פקיד השומה, למסור לפקיד השומה ידיעות ומסמכים בנוגע לקשריו העסקיים עם ספקיו, לקוחותיו או מי שיש לו אתו קשרים עסקיים, אף-על-פי שידיעות ומסמכים אלה אינם דרושים לבירור הכנסתו הוא;...
(ב) האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי לחייב עורך דין, רופא או פסיכולוג לגלות ידיעות או מסמכים שלגביהם הוא חייב בשמירת סודיות לפי כל דין."
♦ מהאמור לעיל עולה, כי בקשה שלא תוגש ע"י עורך דין, במקרה שמשהו משתבש (למשל במקרה שהליך הגילוי מרצון נדחה בשל נימוק של התנהלות חקירה סמויה כנגד הנישום), לכאורה אינה בקשה אנונימית, לפחות לא במסגרת יכולת החקירה של הרשות.
