♦ המערערים הם בעלי נכסי מקרקעין שבגינם יש להם, כך לטענת המדינה, חובות מס. במהלך השנים, נקטה המדינה צעדים שונים בקשר לגביית החובות, ובכלל זה פתיחת תיקי הוצאה לפועל והטלת שעבודים לפי פקודת המסים (גביה). המערערים כופרים בקיומם של חובות כאמור. המערערים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי, צו עשה וצו מניעה קבוע. הסעד העיקרי שנתבקש ע"י המערערים היה שביהמ"ש יורה, יצהיר ויקבע, כי חובות המערערים, שלקיומם טוענים המשיבים, למס רכוש ומס הכנסה אינם קיימים כולם או חלקם ולחילופין אם החובות קיימים אזי הם התיישנו ורשות המס מנועה מלטעון לקיומם או לפעול לגבייתם. לחילופי חילופין ביקשו המערערים למחוק כל חוב שנוצר עקב הפרשי הצמדה, ריביות או קנסות. סעדים נוספים שביקשו המערערים נגזרים מסעדים אלו. המשיבים הכחישו בכתב הגנה את טענות המערערים, ומכל מקום עמדו על כך שהדרך לחלוק על קיומם של חובות מס ועל גובהם אינה זו אשר הלכו בה המערערים. המשיבים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, בטענה, כי לביהמ"ש קמא אין סמכות עניינית לדון בה. הנשיאה ד' ביניש (כתוארה דאז) נעתרה לבקשת המשיבים להעביר את הדיון לביהמ"ש בת"א מחיפה.
♦ ביהמ"ש המחוזי בת"א (כב' הש' זמיר), שדן בתובענה קיבל את עמדת המשיבים. ביהמ"ש קמא מחק את התביעה נגד משיבים 8 ו-9 ודחה את התביעה נגד המשיבים 7-1 על הסף. עפ"י פסק הדין, עניינם של המערערים נופל באופן מובהק לכלל לפיו הליכים בין נישום לבין רשויות המס צריכים להתנהל בהליכים המיוחדים לכך לפי החוק הספציפי, במסגרת השגה. לשיטתו, המערערים לא הצביעו על נסיבות מיוחדות המחריגות את עניינם מן הכלל.
♦ לטענת המערערים, שגה ביהמ"ש קמא בפסיקתו, מאחר שיש לו סמכות עניינית לדון בתביעתם. לשיטתם הליכי ההשגה והערעור הקבועים בסעיפים 150 ו-153 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") וסעיפים 26 ו-27 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק מס רכוש וקרן פיצויים") אינם רלוונטיים לעניינם משום שאין בפיהם טענות כנגד היקף שומה זו או אחרת אלא כנגד עצם קיומו של חוב לרשות המיסים. התוצאה היא שפסק דינו של ביהמ"ש קמא הקים מחסום בלתי-צודק המונע מן המערערים לברר טענות הנוגעות לתקפותם של חובות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים לרשות המיסים. מנגד, ב"כ המדינה מאמץ את פסק דינו של ביהמ"ש קמא מכל טעמיו.
ביהמ"ש העליון בשבתו כביהמ"ש לערעורים אזרחיים – הש' א' רובינשטיין, הש' י. דנציגר, הש' ד' ברק-ארז:
♦ ביהמ"ש העליון, כמו ביהמ"ש קמא, דחה את הטענה שהבקשה להעברת מקום הדיון שהוגשה ע"י המדינה יוצרת מניעות מפני העלאת הטענה של חוסר סמכות עניינית, ולא כל שכן בשלב המוקדם שבו הועלתה. יחד עם זאת, ראוי היה שהמשיבים יעלו באופן ברור את טענת חוסר הסמכות עוד במסגרת כתב ההגנה, וכן יגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, ולא כשנה לאחר מכן. ביהמ"ש העליון קבע, כי המערערים צודקים בטענתם המבקשת לכפור בחוב מס מבלי להעלות כל טענה כנגד שומה היא טענה שונה מן הטענות שבגינן סירב בימ"ש זה בעבר לדון בהליכים שננקטו. סעיף 150(א) לפקודה קובע, כי השגה תוגש במקרה בו החייב חולק על השומה עצמה. המקרה שבו דן סעיף 150(א) לפקודה שונה מן המקרה הזה, אשר בו החייב כופר בעצם החוב. ביהמ"ש העליון הכיר בכך שעשויים להיות מצבים שבהם אין הליך השגה זמין לצורך העלאת טענה, והיא אף אינה מסוג הטענות שבסמכות הרשם בהוצל"פ לברר – בעיקר כאשר מדובר בטענה שעניינה אי-תקינות ברישומיהן של רשויות המס המעלות טענה בדבר חוב ישן שאינו בידיעת הנישום. עם זאת, ביהמ"ש סבור שהטענה העקרונית היפה שהעלה ב"כ המערערים אינה עומדת במבחן העובדות במקרה זה, מאחר שהמערערים לא הרימו את הנטל שהיה מוטל עליהם להראות, כי עומדת להם לכאורה טענה שלא יכלה להתברר בהליכי השגה או בהליכי הוצאה לפועל. ביהמ"ש העליון קבע, כי בנסיבות העניין, ב"כ של המערערים לא הביא ראיות של ממש לגבי אי-תקינות הרישומים. עיקר טענותיו התייחסו לכך שפניות המערערים אל רשויות המס לקבל פירוט של מקור כל אחד מן החובות והשתלשלותו לא נענו באופן מפורט דיו. והוראות חוק מס רכוש וקרן פיצויים אינם שדה ההתדיינות המתאים. הש' א' רובינשטיין: מסכים לתוצאה שאליה הגיעה הש' ברק-ארז ומוסיף, כי אין כעיקרון מקום לפתוח מסלולי השגה בענייני מס שלא בדרכים הקבועות בפקודה בפקודת המסים (גביה) ובהליכים מקבילים בתחום המסים; שם מקומם הגיאומטרי והטבעי של הליכי מס, ועל הפרשנות השיפוטית לתמוך בגישה זו. על כן, גם אם תיתכן לעתים מחלוקת פרשנית לגבי עצם החובות, היא תהיה נדירה לאמיתה. הש' י' דנציגר:מסכים לחוות דעתה של הש' ברק-ארז על הנמקותיה.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 7.8.12
ב"כ המערערים: עו"ד זאב שרף; עו"ד שרון גלעד; עו"ד עברי פיינגולד
ב"כ המשיבים: עו"ד עמנואל לינדר; עו"ד אהוד שטיין, פרקליטות המדינה
