♦ עפ"י האמור במוסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון שנערך לפני ביהמ"ש המחוזי, המערער עוסק במתן ייעוץ הנדסי בתחום הנדסת החשמל והאלקטרוניקה. במהלך שנת 1999 גילה המערער טעות בחשבונות הטלפון הנייד שלו שהופקו ע"י חברת סלקום ישראל בע"מ (להלן:"סלקום"): למרות שחויב מראש בגין שירותים נלווים שמספקת החברה, זו גבתה במסגרת החשבון גם את ההפרש הנובע מעליית מחיר השירותים הנ"ל לכל תקופת החשבון. בשנת 2000 הגיש המערער, באמצעות משרד עו"ד, תביעה כנגד סלקום ובמקביל הגיש בקשה לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית. לאחר מו"מ שניהלו ביניהם גיבשו הצדדים הסדר פשרה (להלן: "הסדר הפשרה") לפיו תשלם סלקום לכל התובעים המיוצגים פיצוי בסך כולל של 7,137,000 ש"ח (להלן:"הסכום הכולל"). לצד הפיצוי שקיבל המערער עבור חלקו היחסי בתובענה (עילת תביעתו האישית עמדה על סך של 14.95 ש"ח), בגין פועלו כתובע מייצג קיבל המערער מתוך הסכום הכולל סך של 593,798 ש"ח בצירוף מע"מ – המהווה 8.32% מהסכום הכולל (להלן:"הגמול"). שכ"ט שנפסק לב"כ המייצג עפ"י ההסדר הועמד על שיעור של 7.62% מהסכום הכולל. בדו"ח שהגיש המערער לשנת המס 2001, הוצג הגמול שקיבל כתשלום אשר אינו מהווה הכנסה חייבת עפ"י פקודת מס הכנסה (להלן:"הפקודה"). המשיב לעומת זאת קבע את הכנסת המערער באופן בו התשלום מהווה חלק מההכנסה החייבת במס. השגה שהגיש המערער בעניין זה נדחתה. על כן ערער המערער לביהמ"ש המחוזי. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם יש לראות את התשלום שקיבל המערער כהכנסה מעסקה או מעסק אקראי לפי סעיף 2(1) לפקודה, או מכל מקור אחר המנוי בסעיף 2 לפקודה או כרווח הון או כהתעשרות החייבת במס כפי שטען המשיב, או שמא כתקבול ללא מקור, אשר כולו או רובו הינו "פרס", כפי שטען המערער.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' הש' מגן אלטוביה:
ביהמ"ש המחוזי קבע, כי יש לראות את הגמול שניתן לתובע המייצג כתמורה "פירותית", בין אם זו נקבעה בפסק דין ובין אם בהסדר פשרה. לפי ביהמ"ש, לא ניתן לראות את הגמול כ"מתת שמיים", שכן זו מאופיינת בהיותה בלתי צפויה וניתנת ללא כל קשר למעשיו של המקבל לפני או אחרי קבלתה. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי תובענה ייצוגית חד פעמית הינה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי, שכן זו כוללת השקעת הון אנושי ולעיתים גם כספי מתוך ציפייה להשאת רווחים. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי הגמול הינו הכנסה שמקורה בעסקת אקראי כאמור בסעיף 2(1) לפקודה. ביהמ"ש השאיר בצריך עיון את השאלה האם ניתן לייחס את הגמול אף למקור כללי לפי סעיף 2(10) לפקודה, כמו גם את השאלה האם יש לראות בויתור על זכות התביעה כעסקה בנכס.
ביהמ"ש העליון בשבתו כביהמ"ש לערעורים אזרחיים – כב' המשנה לנשיא מ' נאור; כב' הש' י' דנציגר; כב' הש' צ' זילברטל:
♦ ביהמ"ש קבע, כי אין לקבל את טענת המערער, כי הוא לא טרח "באופן ניכר" במסגרת פועלו כתובע מייצג. העובדה, כי ההסדר לא הבחין לעניין זה בין התובע המייצג לבין עוה"ד, כאשר ההתייחסות לטרחתם נעשתה במאוחד, אין משמעותה, כי המערער לא טרח לשם הצלחת התביעה. יעידו על כך האמור בהסדר הפשרה וכן העובדה, כי המערער אף זכה בגמול גבוה יותר מגובה שכר הטרחה בו זכו עוה"ד. לצד זאת, פעמים רבות נתפשים התובע המייצג ובא כוחו כיישות אחת, האמונים ביחד ולחוד על קידומה ועל הצלחתה של התובענה. ביהמ"ש מדגיש, כי לשם מיסוי הגמול אין מקום לדרישה לפיה הטרחה בה נשא התובע המייצג תהא מרובה באופן מיוחד. החשוב לעניין השאלה המיסויית שעל הפרק הוא, כי התובע המייצג ממלא תפקיד שמחייבו לשאת בטרחה מסוימת וליטול סיכונים הכרחיים. בגין זאת זוכה התובע המייצג לגמול. ביהמ"ש סיכם, כי המערער דנן גילה, כי קמה לו עילת תביעה כנגד סלקום; פנה למשרד עו"ד לשם בחינת אפשרויותיו; החליט לקחת על עצמו את תפקיד התובע המייצג על כל הכרוך בכך; שכר את עוה"ד לשם ייצוגו; ליווה את ההליך הנדון עד לחתימתו של הסדר הפשרה; וזכה לבסוף בגמול נאה בגין פועלו זה. מן המצטבר עולה, כי המערער מילא תפקיד מעין יזמי וכי הגמול מהווה בעיקרו של דבר תמורה בגין כך. זאת בפרט נוכח העובדה, כי במקרה זה נפסק הגמול מתוך הסכום בו זכתה קבוצת התובעים כולה, ועל כן מדובר במעין "פרמיה" אותה שילמו חברי הקבוצה למערער בגין הטרחה שנשא והסיכון שנטל. ביהמ"ש העליון קבע, כי צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו, כי הגמול שקיבל המערער הינו תקבול שמקורו בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי כאמור בסעיף 2(1) לפקודה, וכי על כן יש לחייבו במס כחוק.
המשנָה לנשיא מ' נאור והשופט צ' זילברטל הסכימו לפסק דינו המקיף של השופט דנציגר.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 12.8.12.
ב"כ המערער: עו"ד בני קליפי; עו"ד הלל איש שלום
ב"כ המשיב: עו"ד עמי לינדר
