♦ התובעים נטלו הלוואות מבנק לאומי למשכנתאות בשנת 2004, ושילמו מס בולים.
הבסיס הנורמטיבי לחיוב מס בולים על הסכם מן הסוג שעליו חתמו התובעים היה,על פי החוק לפני ביטולו. בנוסף, חתמו התובעים על הצהרות כי ידוע להם שיחויבו במס בולים על הסכום המתקבל מחיבור כל תשלומי הקרן והריבית העתידיים ע"ח ההלוואה.
♦ התובעים טוענים, כי שילמו מס בולים ביתר מאחר וחושב על סכום ההלוואה כולל מרכיב הריבית בעוד שהיה עליהם לשלם מס בולים בגין סכום ההלוואה (הקרן ) בלבד. התובעים מסתמכים על פסק דינו של ביהמ"ש העליון - מדינת ישראל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ ואח' ואשר קובע, כי במסמך בו נקבעו תשלומים עתידיים הרי שיש להוונם לערכם במועד החתימה על המסמך, וכלשונו של פסק הדין: "יש להעריך את הסכום הנקוב על פי ערכו העכשווי, הערכה העשויה להתבסס על היוון".
התובעים אינם מתעלמים מן העובדה שעל פס"ד שיכון ובינוי הגישה המדינה בקשה לדיון נוסף, אך טוענים שמשנדחתה הבקשה בסופו של דבר עקב ביטולו של מס הבולים בינואר 2006 – נותר פס"ד שיכון ובינוי על כנו כתקדים מחייב.
יש לציין שביהמ"ש העליון, בדחייתו את הבקשה לדיון נוסף, הוסיף הערת אזהרה, לפיה, אמנם העתירה נדחתה אך שלא לגופה.
♦ התובעים אף ציינו את פס"ד ירון ישעיהו בע"מ נ' מדינת ישראל שבו קבע השופט כי אין הוא רואה עצמו רשאי לסטות מההלכה שנקבעה בפס"ד שיכון ובינוי הואיל וביהמ"ש העליון לא ביטל את הפסיקה בפרשת שיכון ובינוי .
♦ הנתבעת טוענת, כי לאור הערת האזהרה האמורה, אין להחיל "אוטומטית" את פס"ד שיכון ובינוי, וכי מס הבולים שנגבה על מרכיב הריבית נגבה כדין. לטענתה, בעסקה פיננסית, לרבות הסכמי משכנתא, הריבית מהווה חלק אינטגראלי ובלתי נפרד מסכום ההלוואה ויש לראות בה חלק בלתי נפרד מהערך הנקוב במסמך לפי חוק מס בולים.
הנתבעת בהתייחסה לפס"ד ירון ישעיהו מציינת, כי בימ"ש השלום קיבל למעשה את עמדת הנתבעת לגופם של דברים וקבע, כי פס"ד שיכון ובינוי מוטעה, אך ראה עצמו כבול לפסק הדין מכוח חוק יסוד השפיטה, ולכן קיבל בסופו של דבר את התביעה.
לנוכח הערת האזהרה האמורה, הוגש על ידי הנתבעת ערעור לביהמ"ש המחוזי על פס"ד ירון ישעיהו.
ביהמ"ש המחוזי בפס"ד ירון ישעיהו קבע כי ההלכה שנקבעה בפס"ד שיכון ובינוי איננה בגדר תקדים מחייב שאין לסטות ממנו, וזאת לאור הערת האזהרה במסגרת הדיון הנוסף הפותחת בפני כל בתי המשפט אפשרות לבחון את הסוגיה, על אף הקביעות שבפס"ד שיכון ובינוי.
ביהמ"ש השלום בי-ם – כב' השופטת אנה שניידר:
♦ ביהמ"ש קבע, כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם יש מקום לנטרל את מרכיב הריבית שנקבע בהסכם ההלוואה כחלק אינטגראלי ממנו לצורך חישוב מס הבולים ולקבוע את שיעור המס לפי הסכום הנקוב בחוזה ההלוואה במועד החתימה על המסמכים כטענת התובעים, או שמא יש להוון את הסכום, דהיינו לקבוע את שיעור המס על פי ערכו הריאלי של סכום ההלוואות, כטענת הנתבעת.
♦ ביהמ"ש קיבל את עמדת הנתבעת, כי אין בתי המשפט כבולים בהלכה שנקבעה בפס"ד שיכון ובינוי וזאת לאור הפסיקה בבית המשפט המחוזי בעניין ירון ישעיהו בע"מ. אך לעניין זה אין נפקא מינה כי קיים פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין הדס מ.ש. חברה להשכרת רכב בע"מ נגד מדינת ישראל אשר עומד בסתירה לפס"ד ירון ישעיהו, ואשר קובע כי פס"ד שיכון ובינוי הינו בגדר תקדים מחייב.
♦ ביהמ"ש קיבל את העמדה שהובעה בפס"ד ירון ישעיהו לפיה, בניגוד לפס"ד הדס, לאור הערת האזהרה, נראה כי כל בתי המשפט בערכאות הנמוכות אינם כבולים להלכה שנפסקה בפס"ד שיכון ובינוי. ולפיכך, משניתנו שני פסקי דין סותרים על ידי בתי המשפט המחוזיים – רשאי בימ"ש השלום לבחור בהלכה אשר נראית לו ראויה יותר מבין שתי ההלכות הסותרות שנפסקו וזאת עד שתיאמר מילתו הסופית של ביהמ"ש העליון.
♦ לגופה של השאלה הספציפית שלפנינו בחר ביהמ"ש בעמדה שננקטה בפס"ד ירון ישעיהו. שם נקבע, כי הואיל ומס הבולים מוטל על המסמך כלשונו, ולא על עסקאות – הרי שלא ניתן למצוא עיגון להטלת מס על ערכים ריאליים תוך עריכת היוון תחת הטלתם של הערכים הנקובים בהסכם, וזאת אם הצדדים לא הסכימו בחוזה , באופן מפורש, על אפשרות היוון וקבעו מראש את נוסחת ההיוון.
♦ ביהמ"ש קבע, כי תכליתו של חוק מס הבולים הינה להחיל את המס על "מסמך" להבדיל מ"עסקה", והפעלתו של החוק צריכה להיות פשוטה ככל שניתן. מכאן, שיש להטיל את המס על קרן ההלוואה ולא גם על הריבית, שכן קרן ההלוואה היא "המסמך" שעליו מוטל המס לפי חוק מס הבולים.
התוצאה:
♦ התביעה התקבלה
ניתן ביום 17.12.10