♦ המשיבים עבדו בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") במשך למעלה משלושים שנים, ופרשו מהעבודה בשנת 1996, כשהמשיב 1 בגיל 46 והמשיב 2 בגיל 50. עם פרישתם קיבלו מן הבנק "קצבה מזכה" חודשית, בהתאם לסעיף 9א לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").
♦בעת פרישתם של המשיבים מעבודתם בבנק, קבע סעיף 9א(ב) לפקודה פטור ממס ל"קצבה מוכרת" כהגדרתה בפקודה, או ל-35% מ"קצבה מזכה", כמשמעה בפקודה, וזאת למי שהגיע לגיל פרישה. המשיבים עמדו בחריג שהוגדר בתנאי הפטור, משהועסקו בעבודתם למעלה משלושים שנים, ניתנה להם עם פרישתם מהבנק אפשרות לבחור באחד משני מסלולים לקבלת קצבה: קבלת מענק פרישה מוגדל – פטור בחלקו ממס לפי סעיף 9(7א) לפקודה וכן את כספי קופות התגמולים שנצטברו לזכותם, פטורים ממס; או קבלת קצבה חודשית לכל החיים, אשר לגביה הם יהנו מפטור ממס בגין 35% מקצבתם המזכה, כמשמעה בפקודה, כל זאת בצד זכויות נלוות שונות, וקבלת חלק מהכספים המוחזקים עבורם בקופות התגמולים שלהם. אפשרות זו התבססה על הוראת סעיף 9א לפקודה. המשיבים ביכרו את חלופה שנייה, והם החלו לקבל קצבה חודשית שפטורה חלקית ממס. הפקודה מונה אפשרות נוספת, עבור פורשים מוקדמים. המדובר ב"אפשרות משולבת", של קבלת מענק פרישה בעת הפרישה, וכן קבלת קצבה חודשית. סעיף 9א(ג) לפקודה מבקש למנוע מצב שבו גם הקצבה וגם המענק יהיו פטורים ממס והוא רואה בשניהם במקרה זה מקשה אחת, תוך ניתוב הפטור ממס ביניהם. סעיף זה מאפשר לפורש, שקיבל מענק פרישה ומקבל בעד אותן שנות עבודה גם קצבה חודשית, לבחור בין חלופות פטור שונות. "האפשרות המשולבת" לא הועמדה לבחירת המשיבים ע"י הבנק. מכאן הערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שבגדרו נקבע, כי תיקון מס' 136 לפקודה, אשר ביטל פטור מסוים ממס, ממנו נהנו עד אז המשיבים, איננו חל עליהם.
פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג:
♦ ביהמ"ש המחוזי קבע, כי התיקון שביטל את אפשרות מתן הפטור החלקי ממס לפי סעיף 9א לפקודה איננו חל על המשיבים, וזאת מן הטעם שהחלתו כאמור תהווה החלה רטרואקטיבית, שהיא פסולה. ביהמ"ש קמא נסמך בעניין זה על החזקה בדבר אי-רטרואקטיביות, והוא הטעים, כי עמדת המערער מביאה לתוצאה שהמשיבים ישובו לזכות בפטור רק כשיגיעו לגיל הפרישה הסטטוטורי לאחר התיקון משנת 2004, שאז יוכרו כפורשים על פי גיל.
♦ המערער סבור, כי ביהמ"ש המחוזי טעה במסקנה אליה הגיע, לפיה התיקון לסעיף 9א(א) לפקודה חל רק על מי שפרש מעבודתו לאחר יום התחילה של חוק התוכנית הכלכלית, קרי החל מתאריך 1.1.2004. לטענת המערער הוראת המעבר הינה "אקטיבית", ולא רטרואקטיבית, ויש להחיל אותה על כל מי שמקבל קצבה שמשתלמת לאחר תאריך 1.1.2004. המשיבים סומכים ידיהם מנגד על פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי.
בביהמ"ש העליון בשבתו כביהמ"ש לערעורים אזרחיים – כב' המשנה לנשיא א. ריבלין, כב' הש' ח. מלצר, כב' הש' י.עמית:
♦ הוראת המעבר, מושא הערעור אכן מחילה את ביטול הפטור על המשיבים, ככל שמדובר בקצבאות שהם קיבלו החל מתאריך 1.1.2004 ואילך. מעבר לכך, בניגוד למה שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי, לא מדובר בהוראת מעבר שמוחלת בצורה רטרואקטיבית, או רטרוספקטיבית, אלא בצורה אקטיבית בלבד. המשיבים לא יכולים להיבנות מן העובדה שעד לתאריך 1.1.2004 הייתה מדיניות המיסוי אחרת, שכן עובדה זו לא מקימה להם הגנה מפני השינוי במיסוי.
♦ ביהמ"ש אף דחה את טענתם של המשיבים, כי הוראת המעבר יוצרת אפליה בינם לבין מי שהותר לו לבחור במסלול מסוים אחר, בעת פרישתו. ביהמ"ש לא קיבל מקבל את הטענה, כי החלטת נציבות מס הכנסה לאפשר רק למי שבחר בחלופה השנייה של "האפשרות המשולבת" לפרישה לפנסיה, לחזור בו מבחירתו, היא החלטה שמפלה את המשיבים. הטעם המרכזי לכך הוא, כי מי שבחר בחלופה זו נמצא בקבוצת-ייחוס אחרת מזו שבה נמצאים המשיבים, ועל כן אין כאן יחס שונה לשווים. פורש שבחר בחלופה השנייה של "האפשרות המשולבת" שינה את מצבו לרעה בעת פרישתו. שכן הוא בחר למסות את המענק שניתן לו בעת הפרישה, וזאת תמורת האפשרות לקבל קצבה פטורה בחלקה ממס לאחר מכן. לעומת זאת, המשיבים לא שינו את מצבם לרעה בעת פרישתם, שכן הקצבה שלהם לא מוסתה מעבר להוראות הדין בעת הפרישה. לכן יש טעם להתייחס פה בצורה שונה לחברי הקבוצה בחלופה השנייה של "האפשרות המשולבת", שכן הם אינם שווים מן הבחינות הרלבנטיות למשיבים. ביהמ"ש קבע, כי יש לשנות מקביעתו של ביהמ"ש קמא, לפיה הוראת המעבר שנקבעה בחוק המדיניות הכלכלית איננה חלה על המשיבים, ולבטל את פס"ד.
♦ כב' המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין וכב' הש' י' עמית הסכימו להחלטתו של כב' הש' ח' מלצר.
תוצאה:
♦ערעור המדינה התקבל.
ניתן ביום 26.8.2012
ב"כ המערער: עו"ד יורם הירשברג, פרקל' המדינה
ב"כ המשיבים: עו"ד חגי פריד
