דוד דודאי ז"ל (להלן:"המערער") הגיש את הערעור בתיק זה, ונפטר לקראת סיום הדיון. הערעור נסב על צו שומה לפי מיטב השפיטה לגבי שנת המס 1997. השומה הוצאה ביום 13.3.03. בשומה קבע המשיב, כי למערער היה גידול הון בלתי מוסבר לתקופה מיום 1.1.96 ועד 21.12.99 בסכום של כפל ההכנסה של המאיון העליון לכל שנה. גידול הון זה יוחס לשנה הפתוחה היא שנת 1997, על פי 'חייב ולא ניהל ספרים'. פסק דין זה ניתן לפני שניתן אישור בית המשפט המחוזי בתל-אביב בדבר המשך ההליכים בתיק. צו לניהול עזבונו של המנוח ניתן כבר ב 28.3.12. מנהל העיזבון פנה, כבר בחודש מאי שנה זו, לבית המשפט המפקח על הליכי פשיטת הרגל, לאפשר קבלת פסק הדין. ואולם, עד עתה טרם ניתנה החלטה. מאחר וביהמ"ש הנכבד הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, כדבר שאין בו כדי לפגוע בעיזבון. בכל מקרה, תוקף פסק דין זה (כלפי העזבון), כפוף לאישור בית המשפט המחוזי בתל-אביב.
♦לטענת המערער, היה על המשיב לקבל הצהרתו בדו"ח השנתי הרלבנטי, כי לא היו לו בשנה האמורה הכנסות חייבות מס בישראל, מאחר שהכנסתו הופקה בחו"ל. כמו-כן טען המערער, כי הגיש דו"ח לגבי השנה הנדונה ביום 19.4.01, ומאחר שהשומה הוצאה ב-13.3.03 ולא הומצאה לו כדין לפני 2005, יש בידו ליהנות מהתיישנות הדו"ח, במובן זה שפקיד השומה אינו יכול להרהר אחריו יותר. עוד נטען, כי תחילה הוצאה למערער שומה על סך 20,000,000 ש"ח, ולאחריה הוצאה שומה מתוקנת על סך 5,000,000 ש"ח. שינוי זה מלמד לשיטת המערער, שמדובר מלכתחילה בשומה "ענישתית" ובלתי סבירה.
♦ לטענת המשיב, המערער הוא "סרבן מס סדרתי", אשר במשך שנים התעלם מדרישותיו להגיש הצהרות הון, ואלה הוגשו על ידו רק לאחר שהוצאו הצווים. במצב דברים זה היה בסמכות המשיב להוציא למערער שומה לפי מיטב שפיטתו, בהתאם לנתונים שעמדו לפניו ושעסקו ברמת חייו של המערער.
בית המשפט המחוזי בירושלים בפני כבוד השופטת מרים מזרחי:
♦ ביהמ"ש קבע, כי לגבי שאלת ההתיישנות, טענתו של המערער כי רו"ח יהודה צביאל ממשרד שוורץ לרנר דובשני ושות', שייצג אותו בעבר הפסיק לייצגו בפברואר 2003, דינה להידחות שכן הדעה נותנת כי אם קיבל עבור המערער שומה בחודש מרץ, דאג להעבירה למערער, וסביר להניח שכך קרה. ויוטעם, גם אם באמצעות רו"ח יהודה צביאל נמסר בדרך שתוארה שאינו מייצג את המערער, עדיין לא מסר המערער באותה עת מידע על מייצג אחר, גם לפי גרסתו.
♦ חזקת תקינות המעשה המנהלי תומכת במסקנה, כי השומה נשלחה בסמוך לאחר הוצאת הצו לכתובת המערער ולכתובת מייצגו בדואר רשום כגרסת המשיב. לגבי שאלת החיוב במס, קבע בית המשפט הנכבד כי בתצהירו ועדותו בחקירה חוזרת לא טען המערער כי לא ניהל עסק ניהול פרויקט חניה ברחבי בלגרד מישראל. בית המשפט הנכבד הוסיף כי בדו"ח נסיעותיו לחו"ל עולה כי בשנת 1997 יצא המערער מהארץ כ-9 פעמים לזמנים קצרים, לכל היותר למספר ימים. מכאן שאין ספק, כי ההכנסה לא הופקה בשנת 1997 מעבודה שניהולה נעשה ע"י המערער בחו"ל. ביהמ"ש הנכבד הוסיף כי לא הוכח ע"י המערער שההכנסה לא הופקה מעסק שהשליטה בו וניהולו, הופעלו בישראל, ואם כך אין מדובר בהכנסה שאינה חייבת מס בישראל. לבסוף קבע בית המשפט הנכבד כי התנהלות המערער ע"פ תצהיר הגברת נטלי תורג'מן, אשר טיפלה בשומה מטעם המשיב, התאפיינה בהתעלמות מדרישות להגיש הצהרת הון עד אשר הוצאו צווים בעניין וכמו-כן, המערער לא הגיש דו"ח לשנת 1997 אותו היה חייב להגיש עד 30.4.98, ועשה כן רק בשנת 22.4.01, ובו ציין באופן כללי שאין לו הכנסות החייבות במס בישראל. המערער גם נמנע מהמשיב לערוך בדיקה שומתית בדרך של בחינת גידול ההון, ובאותה עת הצטברו בידי המשיב נתונים המלמדים על רמת חיים גבוהה ביותר. לגבי עריכת השומה קבע בית המשפט הנכבד כי המעיין בכלל דבריה של רו"ח תורג'מן, אינו מקבל הסבר לחישוב הכולל ולהנחות המבססות אותו. עולה מהדברים לכאורה, כי די בכך שהנישום אינו מספק נתונים כדי שיהא בידה להעמיד כל שומה שהיא. גם לא עלה מדבריה, כי פעלה ע"פ כלל אחיד שהופעל במקרים דומים, אלא אך ורק לפי כלל "חופש הפעולה" בשל אי המצאת המידע.
♦ בנסיבות אלה הגיע ביהמ"ש להחלטה, כי הוא רואה לנכון לבטל את השומה ולקבל את הבקשה החלופית של המערער בסיכומים, להורות על החזרת השומה לבדיקה נוספת וקביעת עמדה שקולה. אין בהוראה זו כדי למנוע בסופו של דבר קבלת מסקנות זהות או דומות לאלו שהתקבלו, ובלבד שהחישוב ייעשה בהתחשב בכללי היגיון ברורים ואחידים לכל.
תוצאה:
♦ הערעור נתקבל.
ניתן ביום 07.08.2012
ב"כ המערער: עוה"ד יחזקאל בייניש
ב"כ המשיב: עוה"ד ניר סרי
