♦ המשיב מבקש לפסול את הוועדה מלדון בערר זה שהגיש עו"ד שניאור (להלן: "העורר"), מהטעם שהעורר שימש שנים רבות עד לפני כשנתיים, כחבר – כנציג צבור – בוועדת ערר מס שבח, שעליה נמנו יו"ר הוועדה וחברת הוועדה הגב' יחזקאלי גלית. כלפי שני חברי וועדה אלה מופנים טענת הפסול.
♦ הערר שבפנינו מתייחס לדרישת העורר לתשלום הוצאות. המשיב טען, כי "אין מחלוקת לגוף העניין, העורר דרש רק הוצאות ולטעמנו לא מגיעות לו הוצאות" להכרעה במחלוקת זו דרושה, לפי ביהמ"ש שמיעת ראיות.
♦ לטענת העורר בתקופת כהונתו היו בינו לבין חברי הוועדה "יחסי עבודה תקינים" ולא נוצרו שום יחסים שניתן להגדירם כ"יחסי קרבה" ביניהם.
השאלה היא אם לפי הערכה אובייקטיבית של חברי הוועדה, שבחברתם כיהן העורר כנציג ציבור, קיימת אפשרות ממשית שלא יוכלו לדון אובייקטיבית בערר. התרשמותי הסובייקטיבית של המשיב אינה רלוונטית.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' נשיא בדימוס מ. סלוצקי, רו"ח יחזקאלי-גולן גלית, רו"ח שמעון פסטנברג:
♦ ביהמ"ש מתייחס לדברי כב' הנשיא שמגר במאמרו "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", וצוטט בע"א 6581/94 זק ואח' נ' ספר אלקטרוני ממוחשב א.מ. בע"מ ואח', פס"ד מח(5), עמ' 837, בעמ' 841, בין היתר, כי: "... הכלל בדבר 'אפשרות ממשית' אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעל הדין או הציבור אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים".
ב"כ המשיב לא העלה טענה כזו. כמו כן, ביהמ"ש ציין, כי אין כל בסיס לטענה מסוג זה.
♦ ביהמ"ש קבע, כי היחסים הנוצרים בפעילות המשותפת של חברי הוועדה בדיון העררים אין בהם כדי ליצור פסילה "אינהרנטית" – בג"ץ יצחק נ' נשיא בית המשפט העליון א. ברק ואח'.
♦ ביהמ"ש ציין, כי לא הובאו נסיבות חיצוניות המחייבות קיומה של אפשרות מסתברת שנבצר מהוועדה לדון בערר זה באובייקטיביות הדרושה. עצם העובדה לבדה שהעורר היה עד לפני כשנתיים חבר וועדה אין בה כדי להשפיע במאומה על הכרעת ביהמ"ש לגופו של העניין, בהתבסס אך ורק על החומר הרלוונטי שיובא.
חזקה על הוועדה שתדון בערר זה, כבכל העררים שבפניה, לפי מהותו של העניין ובהתאם לחומר הראיות והטענות שיובאו בפניה באובייקטיביות הדרושה.
♦ ב"כ המשיב בהסתמך על פס"ד כהן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, מינה שני שופטים אשר היו בעלי מינוי לשפיטה על פי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג – 1963, פסלו עצמם מלשבת בערר שהובא בפניהם מהטעם שאחד משלושת העוררים באותו תיק היה במשך שנים רבות נציג הציבור בוועדת ערר שליד אותו בימ"ש. הדיון בערר הועבר לביהמ"ש אחר ומחלוקת היתה האם סמכות להעביר את הדיון בערר מביהמ"ש שבו הוגש לבית משפט אחר. נפסק, כי ישנה סמכות במקרה שהיה בפני הוועדה להעביר את מקום הדיון. בפסק דין נקבע: "במקרה שבפנינו אין חולק, כי כל השופטים שמונו לדון עפ"י החוק בוועדת הערר על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו פסלו עצמם מלישב בדין עקב הכרות רבת שנים עם העורר 1, בנסיבות אלה אין מקום לקיים הדיון בוועדת הערר בתל אביב יפו אלא יש להעביר למחוז אחר".
♦ ביהמ"ש קבע, כי בשונה מהמקרה הנדון בפסה"ד זה שני חברי הוועדה אינה בדעה שעליהם לפסול עצמם מלדון בערר זה. מהכרות העורר אין בה כדי להשפיע או להכביד על היכולת לדון בערר לגופו של עניין באורח אובייקטיבי וללא משוא פנים. בנוסף לכך, הדין מתייחס לסעיף 77א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984, המאפשר הגשת בקשר לפסילת שופט מלישב בדין אם יש חשש ממשי למשוא פנים. קבלת טענה הפסלות של שני השופטים "אינה אלא העברת התיק לדיון בפני שופט אחר. ודוק: ספק אם הוראה זו חלה גם על שופט בשבתו כחבר בוועדת ערר על פי החוק בלי להכריע בעניין זה לגופו. נסיבות הייחודיות של המקרה מחייבות את העברת מקום הדיון לוועדת ערר. שאין לכל השופטים היושבים בה היכרות כה קרובה עם העורר 1 ששימש כאמור נציג ציבור בוועדה".
עמדת הועדה: אין מקום לפסול את עצמה מלדון בערר.
התוצאה:
♦ הבקשה נדחתה
ניתנה ביום 20.01.11