♦ למערערת רישיון לסוכנות נסיעות והיא עוסקת, בין היתר, במתן שירותי תיירות, פעילויות שטח לבני נוער וסטודנטים יהודים מחו"ל.
♦ לשיטת המשיב, לגבי פעילויות של המערערת חל הכלל הקבוע בסעיף 16(2) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן: החוק), לפיו נותן השירות חב בתשלום המס בשיעור שנקבע בחוק, דהיינו - בשיעור המלא. לשיטת המערערת, חל על עסקאות אלו מס בשיעור אפס, מכוח ס' 30 לחוק, זאת, על פי פירוש היונק מתכלית החוק, ומכוח הוראות הסכם שומה שנערך בין המערערת למשיב. המערערת נמנעה מגביית המס מהתיירים להם ניתנו השירותים. המשיב סבור שעל המערערת לשאת במע"מ כאשר הוא לא נגבה מהתיירים והוא לא שולם בדרך אחרת.
המשיב טוען, כי המחוקק פירט את המצבים המסוימים והברורים בהם חלה הטבת המס או הפטור ממס, ואין יסוד בחוק לפירוש הגורף שהמערערת אוחזת בו.
המשיב הפחית חשבוניות של ארבעה ספקים מהספקים שאל חשבונותיהם התייחס הערעור מלכתחילה. המשיב נימק את הפחתת המס בכך שבערעור המערערת הבהירה, כי הם סיפקו לה לינות בצימרים באוהל. בסופו של דבר בשומה נשוא הערעור נשארו רק ספקים אשר סיפקו למערערת פעילויות שטח יומיות, ולכן אין צורך לדון בפירוש הסכם השומה שנחתם בין הצדדים.
♦ לשיטת המערערת, כי התכלית החקיקתית בעניינה מחייבת מתן פרשנות מרחיבה להוראות החוק, במגמה להגשים את מטרת החוק לעודד עסקאות יצוא ופעילות כלכלית הנוגעת לשירותי תיירות. המערערת מוסיפה, כי מקום בו מוענקים לתייר שירותי סיור או טיול, וכן שירותי ארגון של סיור או טיול כאמור, הרי ששירותים אלו יהיו חייבים במע"מ בשיעור אפס, בתורת "שירות סוכנות נסיעות". לשיטת המשיב, מכלול פעילויות הווי אלו, הם שירותים "עצמאיים", אשר לפי עצם טיבם מהווים במצבים רבים מרכזי אירוע בפני עצמם, או תכליות הסיור. לדברי המשיב, שירותים שנתנה המערערת אינם באים בגדר סעיף 30(א)(8)(ב1) לחוק.
לשיטת המשיב, טענת המערערת תוביל לאפליה בין תייר אשר באופן עצמאי ירכוש בישראל פעילות שטח, כאשר במקרה זה יחול מס בשיעור מלא בשל פעילות זו, לבין תייר שהמערערת מארגנת לו פעילויות שטח, שאז עסקאות אלה יהיו חבות בשיעור מס אפס.
ביהמ"ש המחוזי בי-ם – כב' השפטת מרים מזרחי:
♦ ביהמ"ש קבע, כי ההוראה בסעיף 30(א)(8)(ב2) אינה מבססת את זכות המערערת למס בשיעור אפס לגבי כל פעילויות השטח כטענתה. אכן, הוראה זו מפנה גם לחוק שירותי תיירות, דבר המוסיף לכאורה נופך של הרחבה, ואולם, המסגרת הכוללת שנקבעה בחוק הספציפי לעניין המע"מ גוברת, בהשליכה על הפרשנות שניתן ליתן לס"ק (ב1).
♦ ביהמ"ש סבר, כי העובדה שמדובר ב"לינות שטח", אין בה כדי לעמוד לרועץ למערערת במחלוקת. הגדרת "בית מלון", בין בחוק מס ערך מוסף ובין בחוק שירותי התיירות, רחבה ביותר, כעולה מהשימוש במונח "לרבות", וכאשר בחוק שירותי תיירות מובהר, כי היא כוללת גם "כל מקום כיוצא באלה שבו מספקים או מציעים שירותי לינה". אכן, בחוק שירותי תיירות מופיע בנפרד גם "חניון" כמונח נפרד, אבל לא מצויה אבחנה בין המושגים בחוק המע"מ. יתר על-כן, מעיון בגוף הוראות חוק שירותי התיירות, ניתן ללמוד, כי חרף השוני בהגדרה, מושווה מצבו של "חניון" למצב בית מלון.
♦ ביהמ"ש ציין, בנוגע לטענת האפליה, שאין מחלוקת שהמחוקק קבע רק לחלק מהשירותים שמקבל התייר מס בשיעור אפס, בעוד שלאחרים נותר השיעור הרגיל. מכאן, שהמחוקק מבחין בין השירותים, ו"מפלה" חלק מהם לטובה. מההסכם בין הצדדים עולה, כי עסקאות של הסעת תיור וארוחות אגב הסעות אלה חבות בשיעור מס אפס, אם חברת האוטובוסים תוציא למערערת חשבונית מע"מ בשיעור מלא.
♦ ביהמ"ש קבע, כי בשל ההוראה המפורשת האמורה בתאמ"ו, יש לקבל את טענת ההסתמכות שהעלתה המערערת. לדברי המערערת, חבות המע"מ שנדרשה בשומה לא נלקחה על ידה בחשבון ולא שוקללה במחיר עסקאותיה עם התיירים, זאת מאחר שהסתמכה בין השאר על התאמ"ו. אכן, אין זה מתקבל על הדעת שהמשיב יבהיר בהוראת הנוהל ,כי קיום התנאי של אי-קיזוז תשומות ימנע גביית מס ובכל זאת ידרוש את המע"מ חרף עמידה בו.
♦ ביהמ"ש קיבל את הפירוש שנתן פקיד השומה להוראת התאמ"ו, אומנם המבחן הוא – מה נישום סביר יכול להבין, ואין הכוונה דווקא לנישום שאינו מבין כלל בענייני מע"מ.
ביהמ"ש ציין, כי נסח הוראת התאמ"ו נכשל בנסחו את ההוראה בחוסר זהירות, שיש בה כדי להכשיל את הרבים, ומן הראוי שהדבר יתוקן.
התוצאה:
♦ הערעור התקבל.
ניתן ביום 9.11.11
ב"כ המערערת: עו"ד ט' יהושע ול' באום-בצלאל משרד שקל ושות'