♦ הסוגיה העיקרית העומדת בבסיס ערעור זה הינה, החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ב-ע"מ 948/07 שניתן על ידי כבוד ס' הנשיאה ש' וסרקרוג בציינו, כי אם תזכה המבקשת בערעורה, לא תהיה מניעה להשבת הכספים. בערעור נבחנה השאלה האם די בכך שהמבקשת תראה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכי גבייה מיידית של סכום המס תביא לקריסתה?
♦ המבקשת הינה חברה העוסקת ביצור והרכבת משטחים, מערכות קירור ורכיבים למתקני החלקה על הקרח. המשיב ביטל בשנת 2002, למפרע, הטבת מס שניתנה למבקשת בין השנים 1994-1996 מכוח כתב אישור לפי חוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959. זאת בעקבות החלטת מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת שקבע, כי המבקשת לא עמדה בתנאים שנדרשו למתן ההטבה וביטל את כתב האישור. מיקום מפעל המבקשת, על-פי כתב האישור היה צריך להיות בנצרת עילית, אך המערערת לא העבירה בסופו של דבר את מפעלה הקיים ממגדל העמק לנצרת עילית, כך שבשנת 2002 בוטל כתב האישור למפרע וכפועל יוצא בוטלה גם הטבת המס שניתנה מכוחו. ביהמ"ש פסק, כי החלטת מרכז ההשקעות המבטלת את כתב האישור היא חוקית.
♦ בהליך נוסף שהוגש לביהמ"ש המחוזי, תקפה המערערת את החלטת המשיב המבטלת את הטבת המס, כפועל יוצא של החלטת מרכז ההשקעות. בהליך זה נטען בין היתר, כי חלפה תקופת ההתיישנות החלה על גביית סכום ההטבה שכן המשיב הוציא את השומה, על סך של כ-2.7 מליון ש"ח, רק בשנת 2006. ביהמ"ש המחוזי (כב' סגנית הנשיאה וסרקרוג) קבע, כי השומה שהוציא המשיב הוצאה בתוך תקופת ההתיישנות וכי היה על המבקשת לדעת, כי אם לא תעמוד בתנאים, היא תחוייב בהשבת ההטבה. עם זאת, כעולה מפסק הדין המחוזי, המשיב לא הכחיש, כי מחלוקת תיק זה היא "תולדה של טעות באשר ניתנו ההטבות ללא 'אישור ביצוע' וזאת מחמת טעות, כך שלמעשה לא היה אמור המשיב ליתן (למבקשת) הטבות מס כלשהן טרם ניתן אישור הביצוע". ביהמ"ש קבע, כי אין באמור כדי לאיין את חובת השבת ההטבות שכן "בסמכות בוטל כתב האישור וקמה חובת השבה מלאה מכוח אותה החלטה" וכי המבקשת לא יכלה להסתמך על אי מתן אישור הביצוע כדי להכשיר את אי-עמידתה בתנאי ההטבה. בעקבות פסק הדין המחוזי הוציא המשיב למבקשת שומה מעודכנת על סך של כ-3.7 מליון ש"ח.
♦ לטענת המבקשת מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן גבייה מיידית של סכום המס תביא לקריסתה. לתמיכה בטענה זו צירפה המבקשת מכתב מאת רואה החשבון של החברה, בו נכתב, כי "בסקירת חומר הנהלת החשבונות לשנת 2009 נראה, כי לחברה נוצר הפסד שוטף של כ -700,000 ש"ח" וכי "נכון ליום 31/12/2008 קיים בחברה גרעון בהון בסך של כ-633,932 ש"ח". עוד ציינה המבקשת, כי ניסיונה להגיע להסכמה על הסדר תשלומים נדחה על ידי המשיב, שעמד על תשלום מיידי של הסכום.
♦ בתגובה שהוגשה, ביקש המשיב לדחות את הבקשה. בתגובה נטען, כי מכתב רואה החשבון שצורף לבקשה אינו מפורט דיו בכדי לבסס את אמת המידה העובדתית הנדרשת לצורך הוכחת טענת קריסה כלכלית, באופן שיצדיק את קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע וכי אין בכך "פירוט עובדתי מספיק לגבי אפשרויותיה לגייס כספים ו/או האפשרויות להפקיד ערובות".
ביהמ"ש העליון – כבוד השופטת צ' נאור:
♦ ביהמ"ש קבע, כי הפערים בין הצדדים אינם מאפשרים להגיע להסדר תשלומים מוסכם, ויש להכריע בבקשה לגופה. שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור מובילים למסקנה, כי יש להיעתר לבקשה בחלקה.
♦ אשר למאזן הנוחות: לדעת ביהמ"ש, הנתונים שהציגה המבקשת מבססים ראשית ראיה לחשש ממשי להתמוטטות החברה, כתוצאה מתשלום מלוא הסכום. עם זאת, מכתב רואה החשבון אינו מעודכן דיו, בהיעדר נתונים ביחס לשנת 2010, ואילו הנתונים ביחס לשנת 2009 הם חלקיים ומסויגים (בלשון "נראה כי").
אם מדובר היה בשיקול מאזן הנוחות לבדו, ביהמ"ש היה מקבל את עמדת המדינה לפיה אין באמור כדי להצדיק את עיכוב הביצוע. ואולם, נקבע, כי בין שיקול זה לבין שיקול סיכויי הערעור קיימת "מקבילית כוחות".
♦ אשר לסיכויי הערעור, ביהמ"ש קבע, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי אין לומר שמבוטלים הם סיכויי הטענה בערעור, לפיה לא היה מקום להורות על השבה מלאה של סכום המענק, ובהתחשב בחלוף הזמן ובטענת הסתמכות לכאורה. על עניין זה להתברר בערעור לגופו. נוכח האמור ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי יש לקבל את הבקשה בחלקה, באופן הבא. מגעים בין הצדדים עולה, כי גם לשיטת המבקשת, עליה לשלם למשיב כמליון ש"ח. לפיכך יש לראות בסכום זה סכום שאינו שנוי במחלוקת. על כן לדעת ביהמ"ש ביחס למרכיב זה של השומה, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע.
♦ ביהמ"ש הורה על עיכוב ביצוע סכום השומה העולה על מליון ש"ח, עד להכרעה בערעור, כאשר עיכוב הביצוע מותנה בהפקדת ערבות להבטחת ביצוע פסק הדין על סך של 500,000 ש"ח וזאת עד ליום 31.1.2011. אם לא יופקד הסכום במועד, יפקע עיכוב הביצוע החלקי מאליו. אין צו להוצאות.
התוצאה:
♦ הערעור על הבקשה התקבל בחלקו
ניתן ביום 9.1.2011
ב"כ המערערת: עוה"ד שלומית אשבול
ב"כ המשיב: עוה"ד עמנואל לינדר