♦ מדובר בחברה העוסקת בענף השמת כוח אדם בישראל של עובדים זרים - בעיקר מתאילנד ובעיקר בתחום החקלאות אשר במסגרת פעילותה מסייעת לחברות זרות באיתור ובמיון מועמדים לעבודה בישראל - איתור ומיון הנעשים בתאילנד בהתאם לצורכי ודרישות החקלאים הישראליים בעלי ההיתרים להעסקת עובדים זרים, כפי שאלה מועברים לידי המערערת. את התמורה עבור שירותיה מקבלת המערערת מהחברות התאילנדיות (בסכום של 3,200 דולר לכל עובד), והיא אינה גובה תמורה מהחקלאי הישראלי. עפ"י יעוץ שקיבלה מרואה החשבון שלה פיצלה המערערת את תקבוליה (מהחברות הזרות) לצורך דיווחי מו"מ, לשני סוגים (כך לדברי המערערת): הכנסה החייבת במע"מ – המורכבת מעמלת העברת משכורות העובדים הזרים לתאילנד ושכר טרחה של השמת העובדים בארץ אשר משולם ע"י החברות בתאילנד, והכנסה שלא חייבת במע"מ – המורכבת מייעוץ, מיון וראיון של עובדים זרים בתאילנד ומשולם על ידי החברות הזרות מחו"ל. בשלב הראשון המשיב סירב בשומתו להכיר בטענת המערערת בדבר שיעור אפס מע"מ ביחס לאותו מרכיב מתשלומי החברות הזרות שהמערערת ייחסה לענין זה, וחייב את המשיבה במע"מ מלא גם על מרכיב זה של תקבוליה מההכנסות הזרות. על שומה זו (ודחית השגת המערערת עליה) הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור. בשלב השני ערערה החברה לבית המשפט העליון. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת ביסודה ובעיקרה בפרשנות הנדרשת להוראת סעיף 30 (א) (5) לחוק מע"מ, ובשוליה מתייחסת גם לסעיף 30 (א) (7).
♦ לטענת המערערת, השירות הניתן על ידה הינו לחברות הזרות (בתאילנד), התמורה בגין השירות משולמת לה על ידן, היא אינה גובה תמורה וממילא לא נותנת שרות לחקלאים בישראל ועל כן - ככל שהדברים אמורים בשירותים הניתנים על ידה בתאילנד (לחברות התאילנדיות) - חל על תקבוליה בגין אלה מע"מ בשיעור אפס כקבוע בסעיף 30 (א) (5). לטענת המשיב, הוראת סעיף 30 (א) (5) לחוק מחריגה מתחומיה "שירות הניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב חוץ, גם לתושב ישראל בישראל...". לשיטת המשיב, "נושא ההסכם" שבין המערערת לחברות הזרות בתאילנד הינו השמת והבאת עובדים תאילנדים לעבודה בישראל אצל חקלאים ישראליים בעלי היתר להעסקתם. על כן, לצד שירותי הייעוץ הארגון והמיון שנותנת המערערת לחברות התאילנדיות - הרי שבפועל מתן השרות ומטרת השרות הינם גם לאותם חקלאים ישראליים תושבי ישראל.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - כב' הנשיא א. גרוניס; כב' השופט נ. הנדל; כב' השופט ד. ברק – ארז:
♦ ביהמ"ש קבע, בפסק דין קצר של שני עמודים- כי סעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף קובע כי מס ערך מוסף בשיעור אפס יחול על "מתן שירות לתושב חוץ" למעט שירות ששר האוצר קבע. הסעיף מוסיף ומורה כי "לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתו השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל". החוק תוקן בשנת 2002.
ביהמ"ש העליון קבע, כי ניתן היה לקבל עמדתה של המערערת לפני תיקונו של החוק אולם, בעקבות תיקונו, אין לקבל את טענותיה של המערערת. תיקונו של החוק, בא לשנות את המצב המשפטי לגבי מקרה דוגמת המקרה דנא. כך עולה, בין היתר, מדברי ההסבר להצעת החוק.
♦ בעניין הנתון, לא יכול להיות ספק שהמערערת נותנת שירות גם לחקלאים הישראלים אצלם יעבדו העובדים המגיעים מתאילנד. אך מבחינת הרציונל של ההטבה אין לקבל עמדתה של המערערת. זאת, שכן למעשה עוסקת היא בתיווך וביבוא של עובדים ארצה. לסיכומו של דבר החליט בית המשפט העליון שלא לקבל את הערעור ולדחותו.
בנוסף לכך תישא המערערת בשכר טרחה בסך 40,000 ש"ח.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 24.10.2012
ב"כ המערערת: עוה"ד תמיר סולומון
ב"כ המשיב: עוה"ד יאיר זילברגר
