♦חברת רנדה וו.ד.א בע"מ (להלן:"המערערת") נוסדה בשנת 1997 והחלה פעילותה העסקית בשנת 1998. עיסוקה בעבר היה בתחום אופנת הנשים עד שהפסיקה פעילותה בסוף שנת 2002, סגרה את חנותה ומכרה את כל הציוד ששימש אותה. חלף זאת החלה המערערת לעסוק בתחום האיפור ולספק שירותים בתחום זה באמצעות המייסדת מביתה הפרטי. במחצית השנייה של שנת המס 2003 נרכשו מניות המערערת על ידי מר אשר בן דוד (להלן ״בעל המניות״) אשר בבעלותו שתי חברות נוספות- אופק-כחול סחר שיווק ויעוץ, ויאק ניהול נכסים בע״מ. עם רכישת מניות המערערת, החלה המערערת לקבל הכנסות של דמי ניהול וייעוץ מאופק כחול ומיאק ניהול אשר היוו את מירב הכנסותיה של המערערת בשנות המס שבערעור. את הכנסות אלו ביקשה המערערת לקזז כנגד הפסדיה הצבורים. כמו כן, דרשה המערערת בשנים אלו לנכות הוצאות שונות הנוגעות לשיפוץ ביתו הפרטי של בעל המניות ותשלומי שכר לימוד לתעודת עיצוב פנים לאשתו.
♦לטענת המערערת, רכישת המערערת על ידי בעל המניות נעשתה משיקולים עסקיים, ומתוך מטרה לשקם את פעילותה העסקית הכושלת. זאת ועוד, המערערת הטעימה כי גישת המשיב תוביל למצב של ״הנצחת הפסדים״, כלומר שהפסדי המערערת לא יקוזזו לעולם. המערערת האריכה בטיעוניה בדבר הישות המשפטית הנפרדת של המערערת מבעל מניותיה, הפרדה השוללת את האפשרות למנוע קיזוז ההפסדים לגישתה, וכן הרחיבה על הפגיעה של גישת המשיב בזכות הקניין שלה. המערערת טענה כי יש להתיר לה לקזז כנגד הפסדים צבורים לפחות 50% מרווחי שנת 2003, מאחר שבעל המניות רכש את מניות המערערת ק' במחצית שנת 2003. לגבי הוצאות השיפוצים, טענה המערערת כי מדובר ב הוצאות סבירות עבור חברה העוסקת בשיפוצים ולגבי הוצאות הלימודים טענה המערערת כי מדובר ב בשמירה על הקיים, מאחר שמדובר בהוצאות השתלמות שנועדו לשמור על מקצועיותה בתור בעלת תואר מהטכניון.
♦לטענת המשיב, עסקת רכישת המערערת על ידי בעל המניות הינה עסקה מלאכותית, כמשמעות מונח זה בסעיף 86 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ״א-1961 (להלן ״הפקודה״). לגישת המשיב, בעל המניות רכש את מניות המערערת בשנת 2003, שעה שהלה הייתה ריקה לחלוטין מפעילות ממשית ומנכסים, מהטעם היחיד של קיזוז הפסדיה הצבורים כנגד הכנסות המערערת. בעל המניות ״הזרים״ למערערת הכנסות באופן מלאכותי כנגד מתן שירותי יעוץ עלומים לחברות קשורות. כך הוקטנה ההכנסה החייבת של החברות הקשורות, כנגד יצירת הכנסה אצל המערערת, אשר קוזזה מול הפסדיה הצבורים. מכלול פעולות אלו מהווה עסקה מלאכותית לדידו של המשיב. בנוסף, בהקשר לניכוי הוצאות, טען המשיב כי מדובר בהוצאות פרטיות של בעל המניות, שלא הוצאו במהלך ייצור ההכנסה על ידי המערערת. המשיב מסתמך על המלל המופיע בחלק מהחשבוניות, המתייחס מפורשות לעבודות שיפוץ שבוצעו בבית מגורים. המערערת טוענת מנגד כי הוצאות השיפוצים הן הוצאות סבירות עבור חברה העוסקת בשיפוצים. ולגבי הוצאות לימודיה של אישתו של בעל המניות, טען המשיב כי מדובר ב הוצאה לרכישת מקצוע, כלומר הוצאה לרכישת יתרון מתמיד, שאינה בגדר השמירה על הקיים. משכך לא עומדת הוצאה זו בתנאים הקבועים בסעיף 17 לפקודה לשם ניכוי של הוצאה שוטפת.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופט מגן אלטוביה:
♦ביהמ"ש קבע, כי בכדי לשלול מלאכותיותה של עסקה, על ביהמ"ש המשפט להשתכנע כי ביסוד העסקה מונח טעם מסחרי יסודי, אשר אילולא אותו טעם לא היה נכנס הנישום לעסקה מלכתחילה. נטל ההוכחה על מלאכותיות העסקה מונח על כתפי המשיב, בעוד הנטל להוכיח קיומו של טעם מסחרי יסודי מוטל לפתח הנישום. בית המשפט הנכבד קבע כי בעניין הנתון לא הצליחה המערערת להציג בפניי כל טעם מסחרי לפעולותיה, לא כל שכן טעם יסודי. לגבי הוצאות לימודי אשתו של בעל המניות קבע בית המשפט הנכבד כי דין הטענה להידחות כיוון שלימודים שאינם מתמצים מבחינת היקפם אך לכדי השתלמות קצרה וממוקדת בתחום עיסוקו הקיים של הנישום מהווים ״רכישת יתרון מתמיד״ בידיו של הנישום. לגבי הוצאות שיפוץ ביתו הפרטי של בעל המניות קבע בית המשפט הנכבד כי דין הטענה להידחות כיוון שמדובר, באופן חד משמעי, בהוצאות פרטיות של בעל המניות.
♦ לבסוף הוסיף ביהמ"ש, כי מדובר ב"ערעור סרק" שמוטב היה שלא היה מוגש שכן הועלו בו טענות אשר נדונו מפורשות בפסיקה. בשל כך, בנוסף לדחייה, נקבע כי הריבית שתחוב בה המערערת מיום הגשת הודעות הערעור ועד לתשלום בפועל תהא גבוהה ב - 25% מהריבית הקבועה בסעיף 185(2) לפקודה והמערערת תישא בהוצאות המשיב ובכלל זה שכר טרחת עורך דינו בסכום של 50,000 ש"ח.
תוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום 18.10.2012
ב"כ המערערת: עוה"ד ליאור פיק
ב"כ המשיב: עוה"ד מרואן עבדאללה ועוה"ד יפעת גול
הערת מערכת: סעיף 185(2) לפקודה פועל לשני הכיוונים.
