♦ התובע עבד משנת 1978 כקצין אלקטרוניקה (ימאי) בחברת השיט הישראלית "צים". ביולי 1999 פרש התובע מעבודתו. הוא קיבל פיצויים בסך של 351,013 ש"ח בגין 22 שנות עבודה. מתוך הסכום האמור הוכר סכום בסך של 194,093 ש"ח כפטור ממס לפי סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה). יתרת הסכום, 156,920 ש"ח, נפרסה ל-6 שנים, משנת 1999 עד לשנת 2004, בהתאם להוראות סעיף 8(ג) לפקודה[1]. בשנת 2002 הכירה הוועדה הרפואית של מבטחים בנכות מלאה של התובע לתקופה 8/1999-2/2004. בגין נכות זו הוכר התובע כזכאי לקצבת נכות מלאה ממבטחים. באותה שנה קיבל התובע קצבת נכות רטרואקטיבית לתקופה האמורה בסך של 235,000 ש"ח. התובע שכר את שירותיו של רו"ח דיל על מנת לטפל בשני עניינים עיקריים: האחד הוא קיזוז הפסד מנכס בית בשנת 1999. השני הוא טיפול בפריסת קצבת הנכות שקיבל התובע ממבטחים (פרוטוקול, עמוד 8). התובע חתם על יפוי כוח בנוסח סטנדרטי, המסמיך את רו"ח דיל להיות בא כוחו ולפעול בשמו בכל פעולה שהינה בסמכותו לפי החוק בקשר לכל אותן הפעולות שהוא רשאי וחייב לעשות לפי פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ וחוק מס רכוש". רו"ח דיל הגיש בשם התובע מספר דו"חות שנתיים למס. הוא פנה בשמו למס הכנסה בנושא קיזוז ההפסד מנכס. הוא פנה בשמו גם בבקשה לפרוס את הקצבה שקיבל התובע לאחור, לשנים 1999-2004. ביום 23.11.08 הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בפני כבוד השופטת מרים מזרחי. הערעור התייחס לשומות הנוגעות לשנות המס 1999-2004. התובע טען בהליך האמור כי ההסכם לא נעשה על דעתו. בסופו של דבר, הערעור נמשך בהסכמת הצדדים. בית המשפט קבע כי המסלול הנכון בעניינו של התובע הוא בהגשת בקשה לביטול הסכם הפשרה לבית משפט השלום[3] (נספח 18 לכתב התשובה מטעם הנתבע). מכאן התביעה שבפניי.
♦ לטענת התובע, רו"ח דיל חתם על ההסכם ללא ידיעתו, ללא הסכמתו ובלא שיהיה מוסמך לעשות כן. הוא עשה כן לאחר שנותק הקשר והסתיים בפועל הייצוג של רו"ח דיל, עם הגשת הדו"ח לשנת 2004. עוד טוען התובע כי נודע לו לראשונה על הסכם הפשרה עת ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל. הדבר היה, על פי הטענה, ביום 31.10.06. העתק ההסכם נמסר לידו רק ביום 18.11.07, למעלה משנה לאחר שנעשה. התובע מוסיף וטוען כי ייפוי הכוח לא התייחס, ולא נועד להתייחס, לחתימה על הסכמי פשרה. משכך, הסכם הפשרה בטל ומבוטל.
♦ לטענת הנתבע, ההסכם מייצג ויתור על טענתו כי יש לאפשר לו קיזוז הפסדים מנכס בית בשנת המס 2000. בה בעת, לשיטת הנתבע, מייצג ההסכם ויתור של התובע, אשר הסכים כי המבקש יוכל לקזז הפסדים כאמור בשנות המס שאחרי שנת 2000. מכאן, כי אף לשיטת הנתבע, בהסכם מתקיים היסוד המהותי של ויתור על זכות, המאפיין הסכמי פשרה.
בית המשפט השלום בירושלים בפני כב' השופט עודד שחם:
♦ ביהמ"ש דחה התובענה בקובעו, כי בייפוי הכוח שניתן לרו"ח דיל אין הרשאה מפורשת כאמור. ההרשאה שניתנה בייפוי הכוח הינה כללית והיא אינה עומדת, על פניה, בדרישות הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי לא ניתן לקבל את הטענה שפעולתו של רו"ח דיל לעניין זה הייתה נגועה בחריגה מהרשאה, מהסיבות הבאות: ראשית, המדובר בעניין אשר רו"ח דיל הוסמך על ידי התובע לטפל בו.
שנית, הבקשה לפריסת הקצבה לאחור הועלתה לראשונה על ידי רו"ח דיל, בשם התובע, ביום 16.7.03. באותה נקודת זמן, אין התובע חולק כי יוצג על ידי רו"ח דיל בעניין זה עצמו.
שלישית, התובע לא העלה טענות כנגד עצם הפריסה לאחור בתכתובת הענפה שניהל עם הנתבע עובר להגשת התביעה. הוא גם לא העלה טענות לעניין זה בתובענה. רביעית, קיים בראיות פער בלתי מוסבר בכל הנוגע לשכר הטרחה ששילם התובע, לשיטתו שלו, לרו"ח דיל. חמישית, זמן קצר לפני חתימת ההסכם (18.1.06), הגיש רו"ח דיל דו"ח בשם התובע (נובמבר 2005). מעדות התובע עולה כי בתחילת 2006 שילם לרו"ח דיל שכר טרחה בגין הגשת הדו"ח. עובדה זו מלמדת, כי השניים היו בקשרי עבודה סמוך לחתימת ההסכם. יש בכך כדי לחזק את התיזה, לפיה במועד הרלוונטי פעל רו"ח דיל בהרשאה. שישית, טענות התובע לפעולה של רו"ח דיל ללא הרשאה נגועות בשיהוי משמעותי ובלתי מוסבר. שביעית, התובע בחר במודע שלא לזמן לעדות את רו"ח דיל. המדובר בעדות רלוונטית וחשובה במישרין לעניין. ההימנעות מזימונו של רו"ח דיל יוצרת הנחה, כי אילו היה מזומן להעיד, הייתה עדותו עומדת לרועץ לתובע.
תוצאה:
♦ התובענה נדחתה.
ניתן ביום 31.10.2012
ב"כ המבקשת: עוה"ד יואב ציוני
ב"כ המשיב: עוה"ד יעקב פונקלשטיין
