♦ בשנת 2010 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעות בטענה, כי הנתבעות התרשלו בעת מתן ייעוץ מקצועי לעריכת הסכם אשר נחתם בשנת 2000. בהתאם להסכם רכשה חברת האם את מניותיה של התובעת מידיה של החברה האנגלית. בעקבות מימוש ההסכם, חוייבה התובעת בתשלום מס. לאחר שנקטה בהליכים משפטיים הגיעה התובעת לפשרה עם שלטונות המס. לטענת התובעת, רשלנותן המקצועית של הנתבעות אשר לגירסתה תכננו וערכו את ההסכם, היא שהביאה לחיוב המס שהוטל עליה, ואשר ניתן היה להימנע ממנו לו פעלו הנתבעות בצורה מקצועית התואמת את הנדרש מהן. לפיכך, התובעת טוענת, כי על הנתבעות לפצותה בסכום הכולל את סכום המס שחויבה לשלמו בתוספת גילום המס על ניזקה זה המסתכמים.
♦ הנתבעת 2 הגישה בקשה לדחייה על הסף של התביעה מחמת התיישנות. בטענה, כי מיום כריתת ההסכם ואירוע הנזק הנטען ועד ליום הגשת התביעה עברו למעלה מ-10 שנים.
התובעת טוענת בתגובתה, כי יש לראות במספר מועדים חלופיים את מועד "אירוע הנזק" כשהראשון והמרכזי שבהם הוא מועד השלמת העסקה אשר נקבע לסוף שנת 2000. בנוסף טוענת התובעת, כי השומות הוצאו לידיה רק בשנת 2004.
♦ עוד טוענת התובעת, כי עם התובעת 2 הם יחסי נאמנות שהופרו וזאת אם מכח הסכם נאמנות מפורש ו/או מכללא ואם מכח "נאמנות קונסטרוקטיבית" מכח הדין ו/או "ההלכה הפסוקה", ולפיכך תחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו צד כופר בזכות של האחר מכח ההתקשרות החוזית שיצר עם הצד האחר.
♦ הנתבעת 2 טוענת, כי טענות בדבר קיומה של הפרת חובת נאמנות הינן בגדר הרחבת חזית אסורה, ואף אין בהן ממש מבחינה משפטית, היום שבו נולדה עילת התביעה הינו יום חתימת החוזה ולא יום ביצוע ההסכם. מועד הוצאת השומה על ידי שלטונות המס היה בשנת 2004 לא יכול להיחשב כמועד הראשון שבו נודע לתובעת על עמדת שלטונות המס לפיה מדובר בהכנסה חייבת במס של התובעת, שכן, בטרם מוצאת שומה לפי מיטב השפיטה על ידי רשויות המס מתקיימים הליכים של ביקורות, דיונים ושימועים, וזאת מכח הוראות חוק מפורשות לעניין זה הקבועות בפקודת מס הכנסה.
ביהמ"ש המחוזי מרכז – בפני כב' הש' ב. ארנון:
♦ ביהמ"ש קבע, כי התאריך בו נודע בפועל לתובעת על נזקיה, ולפעול לשם גילויו, הינו לכל המאוחר התאריך בו הודע לה לראשונה על ידי שלטונות המס על עמדתם, תאריך אשר ללא ספק הינו קודם לשנת 2004, מועד הוצאת השומה על פי מיטב השפיטה אשר אותו הסכימה התובעת לחשוף בתגובתה.
♦ ביהמ"ש העיר, כי העובדה שהתובעת בחרה להשיג על עמדת שלטונות המס ולנסות להפחית את חיובה, תחילה בפניהם, ולאחר מכן בהליכים שונים בפני ביהמ"ש, וכי חלף פרק זמן ארוך עד שנודע לתובעת מהו הסכום הסופי אשר יהיה עליה לשלם לשלטונות המס - אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
♦ ביהמ"ש סבר, כי בחינת טענות הצדדים באספקלריה של השיקולים העומדים בבסיס הרציונאל של מוסד ההתיישנות כפי שהוכר בשיטתנו המשפטית, תומכים בקביעה לפיה המועד ממנו יש למנות את תחילת מועד מרוץ ההתיישנות במקרה בו נטען כי חוזה נערך תוך רשלנות מקצועית, הוא מועד חתימת החוזה, ולא מועד ביצועו. ביהמ"ש ציין, כי פעמים רבות עורך עו"ד חוזה אשר מימושו יכול ויתפרש על פני שנים ארוכות.
♦ ביהמ"ש העיר, כי טענת הנאמנות לא נזכרה בכתב התביעה, לפיכך הלכה פסוקה היא שבעת דיון בבקשה לסילוק על הסף על ביהמ"ש להניח, כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות ואינן שנויות במחלוקת. עם זאת, מובן כי אין לאפשר לתובע שינוי או הרחבה של חזית המריבה במסגרת תגובתו לבקשה לסילוק על הסף, ואין להתיר לו לטעון טענות עובדתיות ומשפטיות חדשות אשר לא נזכרו בכתב התביעה. משנפקדה טענת הנאמנות מכתב התביעה אין להתיר לתובעת להעלותה במסגרת תגובתה לבקשה סילוק על הסף.
♦ ביהמ"ש קבע, כי לא ניתן לקבל את טענת הנאמנות. בנוסף ל"חובת הזהירות" המוטלת על עורך הדין שלא לפעול באופן רשלני העלול לפגוע בלקוחו, מוטלת על עורך הדין גם "חובת נאמנות" הדורשת ממנו שלא לפעול במכוון ובמודע תוך ניגוד אינטרסים או בניגוד לטובת לקוחו. ביהמ"ש ציין, כי מכתב התביעה עולה, כי התובעת טוענת שהנתבעות התרשלו בייעוץ לגבי המתווה לעסקה ובעריכת ההסכם, אך אין התובעת טוענת באופן כלשהו, כי הנתבעות פעלו כנגדה במכוון, או במצב של ניגוד אינטרסים על מנת לגרום לחיובה במס בגין העסקה נשוא ההסכם.
♦ ביהמ"ש הדגיש, כי אף אם היה נטען בכתב התביעה, כי הנתבעות הפרו את "חובת הנאמנות" המוטלת עליהן, ופעלו באופן מכוון ומתוך מודעות באופן המנוגד לאינטרס של התובעת כלקוח שלהן - לא היה בכך כדי לדחות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות למועד בו הנתבעות היו כופרות בחובתן לפצות את התובעת.
התוצאה:
♦ התביעה נדחתה על הסף מחמת התיישנות.
ניתן ביום 29.12.10
ב"כ התובעת: עו"ד יוסף ברוך
ב"כ הנתבעים: עו"ד יורם בר ואח' ממשרד עוה"ד כספי ושות'; עו"ד עזגד שטרן ו/או גיא ורטהים ואח' ממשרד עוה"ד ש. הורוביץ ושות'.