♦ המבקש הורשע בהליך פלילי בביצוע עבירות מין. הוא נדון בשנת 2007 לעונש מאסר וכן חויב בתשלום פיצוי למשיבה 2.
♦ בין לבין, יום קודם למתן גזר הדין בבית משפט השלום, עתר המבקש לבג"ץ בטענה כי נפלו פגמים בהליכי החקירה שהתנהלו נגדו. העתירה נדחתה על הסף, והמבקש חויב בהוצאות המדינה.
המבקש לא שילם את הפיצוי ואת ההוצאות. גבייתם של אלה הועברה למרכז לגביית קנסות. לאחר משלוח הודעות תשלום, פעל המשיב לגביית חובות המבקש. בשנת 2008 עיקל המשיב את הרכב ברישום. המשיב שלח למבקש הודעה בדואר רשום אודות העיקול. לאחר מכן בוצע העיקול במענו של המבקש, והרכב נתפס.
עד מועד הגשת התובענה הפקיד המבקש כשליש על חשבון החוב בגין הפיצוי. בישיבה שהתקיימה, הובהר לביהמ"ש, כי חוב הפיצוי נפרע במלואו. המבקש טרם שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בבג"ץ.
♦ בהליך שהתקיים אישרו הצדדים לפרוטוקול כי שני החובות – חוב הפיצוי וחוב ההוצאות – הם חוב אישי של המבקש, ולא חוב משותף של המבקשים שחזקת השיתוף עשויה לחול עליו.
♦ המבקשים טענים, כי הרכב נתפס בגין חובות שאין למשיב סמכות לגבות; הרכב הינו של המבקשת, והיא רכשה אותו מכספה. המבקשים טוענים, כי לא ניתן לגבות את חובות המבקש מרכוש המבקשת; תפיסת הרכב נעשתה שלא על פי כתב הרשאה תקין; תפיסת הרכב בוצעה שלא על פי הוראות סעיף 4 לפקודת המסים (גביה); לא הומצאה למבקשים דרישה לתשלום, לפי סעיף 3 לתקנות המסים (גביה).
בימ"ש השלום כ"ס – בפני כב' הש.מיכאל קרשן:
ביהמ"ש קבע, כי המרכז לגביית הקנסות שלח למבקש דרישות לתשלום חוב ההוצאות, והליכי הביצוע, בוצעו לאחר המועד לתשלום ההוצאות. ביהמ"ש קבע, כי ההליכים לגביית חוב ההוצאות בוצעו כדין. ביהמ"ש לא השתכנע, כי הרכב הינו רכבה האישי של המבקשת. המבקש והמבקשת אישרו כי הם מנהלים משק בית משותף מזה שנים.
ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי אמנם נפלו פגמים בכתב ההרשאה, אולם פגמים אלה אינם שוללים מעיקרא את תוקף הליכי הגבייה שננקטו על ידי המרכז. במצב שתואר המבקשים אינם זכאים לסעד הצהרתי לפי הליך הגביה שננקט נגדם היה פגום, ולבטח לא במידה שתצדיק את בטלותו.
ביהמ"ש ציין, כי המרכז גובה אפוא את החובות שבסמכותו לגבות לפי הוראות חוק המרכז ותקנות המרכז, ובשינויים המחויבים, בהתאם להוראות פקודת המסים (גביה) ותקנות המסים (גביה)
♦ ביהמ"ש קיבל את טענת המבקשת, כי דרכי ההמצאה והדרישה מוסדרות בחוק המרכז ובתקנות המרכז, ואין בנידון תחולה לתקנות המסים (גביה).
סעיף 5 לחוק המרכז קובע, כי לא יינקטו צעדים לגביית חוב לפי החוק בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב, ואם החייב לא שילם את החוב תישלח לו דרישה נוספת. תקנה 10 לתקנות המרכז קובעת, כי דרישות התשלום יהיו ערוכות לפי הטפסים שתוספת. המדובר בהסדר ספציפי שגובר על ההסדר הקבוע בפקודת המסים (גביה) ובתקנות המסים (גביה).
♦ באותו אופן דחה ביהמ"ש את הטענה לפיה אין לתת כתב מינוי לגובה טרם משלוח דרישה ראשונה לתשלום. סעיף 3(א) לחוק המרכז קובע מנגנון שונה מזה המנוי בסעיף 4 לפקודת המסים (גביה). בעוד שבסעיף 4 לפקודת המסים (גביה) נקבע, כי פקיד מחוז ייתן כתב הרשאה לגובה לאחר שהחייב לא פעל על פי דרישה בכתב לתשלום החוב, קובע סעיף 3(א) לחוק המרכז, כי חוב שלא שולם במועדו ייגבה באמצעות גובה שמינה מנהל המרכז. גם כאן מדובר בהסדר ספציפי שגובר על המנגנון הקבוע בפקודת המסים (גביה).
♦ ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה, כי אין מקום לסעד הצהרתי לפיו המרכז פעל בחוסר סמכות בנוגע לגביית חוב ההוצאות. אין תחולה בעניין זה להוראות פקודת המסים (גביה) ותקנות המסים (גביה). המרכז שלח למבקש לפחות שתי דרישות ביחס לכל אחד מן החובות.
ביהמ"ש גם לא קיבל טענת המבקשים, כי בכל הקשור לעיקול הרכב, המסגרת הנורמטיבית המחייבת היא זו המנויה בסעיף 7 לפקודת המסים (גביה), שכותרתו "עיקול בידי צד שלישי". הנכס לא המוחזק בידי צד שלישי. הרכב הוחזק במשותף על ידי המבקש-החייב ועל ידי המבקשת-אשתו, בחצר ביתם המשותף. סעיף 7 לפקודת המסים (גביה) לא נועד לחול, לא על פי לשונו ולא על פי תכליתו, על נכס המצוי בחזקת החייב.
♦ ביהמ"ש ציין, כי אף ההוראה המנויה בסעיף 7(2)(ב) לפקודת המסים (גביה) אינה רלבנטית. אמנם במקרה זה השותפות של המבקשים ברכב משתרעת על הרכב כולו, אולם אין פירוש הדבר, כי היה מקום להמציא למבקשת, בנפרד, העתק מצו העיקול, ולאחר מכן להמתין 21 עד לתפיסת הרכב. זאת משום שהוראת סעיף 7(א)(2) אף היא מתייחסת למצב בו הנכס שמבקשים לעקל מצוי, פיזית, בידי צד שלישי (הגם שהבעלות בו משותפת). הרכב מצוי היה פיזית בידי החייב, ולא הייתה כל מניעה לעקלו בחצריו. המבקשים חיים יחד, והרכב הוחזק בחצר ביתם. ממילא לא היה צורך להמציא למבקשת בנפרד הודעה על עיקול הרכב.
התוצאה:
♦ התביעה נדחתה.
ניתן ביום 27.12.10.
ב"כ הצדדים: לא צוין.