טובת הנאה לעובד - מיסוי טובת הנאה לעובדים

♦ בשביל לענות על שאלה זו נתחיל דווקא מחוק הביטוח הלאומי:
 סעיף 344(א) לחוק הביטוח הלאומי שכתורתו "הכנסה לעניין דמי ביטוח", קובע: "יראו כהכנסתו החודשית של עובד את הכנסתו בעד החודש שקדם ל- 1 בחודש שבו חל מועד התשלום, מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה;..."

דהיינו, החבות בביטוח לאומי על הכנסה של עובד מסתמכת על ההגדרה של סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").

סעיף 2(2)(א) לפקודה שכתורתו "מקורות הכנסה", קובע:

"השתכרות או רווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו. תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ-לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה. שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד, שהועמד לרשותו של העובד; והכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו.

לאור הסעיפים האמורים לעיל, עולה, כי טובת הנאה הינה בבחינת הכנסת עבודה של העובד והעובד מחויב לשלם על טובת הנאה זו מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי בדיוק כמו שהיה על העובד החובה לשלם מס הכנסה ודמי ביטוח על משכורתו.

טובת הנאה כהגדרתה בסעיף 2 לפקודה, פרושה למעשה כל דבר שהעובד מקבל ממעבידו, בין בכסף ובין בשווה כסף, אגב יחסי עובד- מעביד. משכך כתוצאה מקבלת אותה טובת הנאה חלה על העובד החובה לשלם על קבלתה מס הכנסה ודמי ביטוח.

כאשר טובת ההנאה הינה כסף או בשווה כסף, ברוב המקרים, יש להוסיף, לזקוף, את שווי ההטבה שהעובד קבל ממעבידו לתלוש השכר של העובד לצורך חישוב המס ודמי הביטוח. במילים אחרות טובת ההנאה מגדילה את תלוש השכר הברוטו של העובד לצורך חישוב המיסים המוטלים על הכנסת העבודה.

דוגמא: עובד בחנות חשמל שמוכרת מסכי LCD רוצה לקנות מסך. הוא יכול לעשות אחד משניים: או לקבל את המשכורת שלו (נטו) ואז להגיע לחנות כמו לקוח "רגיל" (כנראה עם הנחה) ולקנות מסך. או, שהמעביד ייתן לו מסך ויזקוף / יכניס / יגלם את עלות המסך במסגרת תלוש השכר ברוטו של העובד, כך שהעובד ישלם את המס בגינה.

 

♦ על מנת לדעת באילו מקרים יש לזקוף את טובה ההנאה לצורך חישוב המס של העובד ומתי אין לזקוף כאמור, בפסק דין ע"א 545/59 "דן" אגודה שיתופית נגד פקיד שומה ת"א 5, נקבע, בין היתר, הכלל המנחה לעניין בחינת טובת הנאה לפיו:

יש לעשות בחינה בכל טובת הנאה מיהו "הנהנה העיקרי" מטובת ההנאה ?

בפסק דין "דן", לדוגמה, נקבע כי בגדי עבודה שקיבל העובד ממעבידו ועל בגדי העבודה מופיע הסמל / לוגו של המעביד, במקרה כזה טובת המעביד גוברת. קרי, הנהנה העיקרי מבגדי העבודה שניתנו לעובד הינו המעביד, ולכן אין מקום ואין צורך לחייב את העובד בתשלום מס ודמי ביטוח על שווי הטבה זו שכן העובד אינו הנהנה העיקרי מטובת ההנאה.

כמו בכל דבר בעולם המיסוי, ישנם מקרים פשוטים יותר ומקרים סבוכים יותר, דהיינו מקרים שבהם לא ניתן לשים את האצבע במדוייק על "הנהנה העיקרי" ולפיכך המקרים בפסיקה הם רבים, והפרשנויות רבות עוד יותר.

ישנם מקרים שבהם רשות המיסים ניסתה לא להותיר מקום לפרשנות, כגון ב "שווי שימוש ברכב", שווי הצמדת טלפון נייד לעובד וכו', וישנם מקרים (רבים) מורכבים יותר שבהם צריך יהיה להכריע.

אם למשל נחזור לאותה דוגמא, לכאורה פשוטה, של מסך ה- LCD:

מה יקרה אם יהיה שינוי בעובדות, לפיהן העובד יטען שהוא בכלל לא רוצה ולא צריך את המסך, שכן אין לו מחשב או ממיר טלויזיה בבית, והוא יבקש להחזיר את המסך למעביד, אך המעביד יתעקש שכל העובדים יקבלו את המסך בשביל שיוכלו לבחון ולהכיר אותו לעומק כדי למכור אותו בצורה יעילה יותר ללקוחות ולשכנע אותם שהוא טוב יותר מהמסכים האחרים ובכך להפיק למעביד רווחים גבוהים יותר ממכירתו.

טובתו של מי גוברת ? ומדוע שהעובד ישלם מס על שווי טובת הנאה שאין לו הנאה ממנה ?