♦המשיבים הגישו ביום 10.3.2003 השגה על שומת מס שהוצאה להם לגבי השנים 2000-1998. עפ"י סעיף 152 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") המועד האחרון בו היה מוסמך פקיד השומה להשתמש בסמכויותיו לגבי ההשגות שהגישו המשיבים הוא שנה מיום ההשגה ואין מחלוקת, כי ב"רגע האחרון", ביום 9.3.2004, פקיד שומה אכן קבע את השומה ושידר עוד באותו היום למחשב. ביום 22.3.2004 נתקבלה אצל המשיבים הודעת השומה לגבי שנת 1998 עליה נכתב, כי היא הוצאה ביום 9.3.2004 והודפסה ביום 10.3.2004. הודעות שומה ליתר השנים שבמחלוקת (1999 ו-2000) לא נתקבלו עד אותה עת אצל המשיבים, אך הם קיבלו ביום 1.4.2004 הודעות על קנסות בגין שנים אלו. בהודעות נקבע, כי המס לאותן שנים נקבע בהתאם לשומה מיום 9.3.2004. המשיבים השיגו על הודעות הקנס וטענו, כי טרם הומצאה לידיהם השומה על נימוקיה. ביום 20.4.2004 הוציא מייצג המשיבים באמצעות תקשורת בין מחשבית את תדפיסי השומות מהן ניתן ללמוד, כי השגת המשיבים לשנים 1999 ו-2000 אכן נדחתה.
♦לאחר שידור השומה המתין פקיד השומה לקבלת תדפיס השומה הנערך במשרד שע"מ. בשל חופשת הפסח הגיעו התדפיסים למשרדי פקיד השומה באיחור. לאחר הגעת התדפיסים הסתבר למפקחת שעבדה על התיק, כי נפלה בשומות טעות מספרית שהתבטאה בהעברת סכומים משנת מס אחת לשנת מס אחרת. בנסיבות אלה לא ידעה המפקחת כיצד לפעול שהרי השומות כבר אושרו ע"י פקיד השומה ושודרו למחשב עוד ביום 9.3.2004 וכבר לא ניתן היה לשנותן. לאחר בדיקה עם המחלקה המשפטית הוחלט לשלוח את השומות והנימוקים כמו שהם ובמסגרת ההליך מול ביהמ"ש להבהיר אודותיה. על כן, צו השומה עם הנימוקים יצא לבסוף ממשרדי פקיד השומה רק ביום 5.5.2004 והגיע ביום 16.5.2004.
♦ביהמ"ש המחוזי בת"א – הש' מגן אלטוביה- פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן בטרם ניתן פסה"ד בעניין סמי (עליון). ביהמ"ש קבע, כי יש לקבל על הסף את ערעורי המשיבים לא בגלל מועד המשלוח המאוחר של השומות אלא מאחר ש"לא הושלם ההליך השומתי הקבוע בסעיף 152(ג)". לגישתו סעיף 152(ג) לפקודה דן בהפעלת שיקול הדעת השומתי שצריך להסתיים במועדים הקבועים בסעיף ואילו משלוח השומה או הצו אינו כפוף לאותם מועדים אלא לכללי המשפט המינהלי. על כן, חובתו המינהלית של פקיד השומה היא לשלוח את הצווים בסמוך לאחר חתימתם, אך אין הוא כפוף לגבי המשלוח למועדים הקבועים בסעיף. בענייננו הצווים נשלחו באיחור שחרג ממתחם הסבירות, אך אין להתעלם מאפשרות הגישה שהייתה למייצגי המשיבים למחשבי פקיד השומה וכן מן העמדה שהשמיע פקיד השומה לאורך כל הדיונים שהתקיימו בין הצדדים. על כן, העיכוב במשלוח הצווים לא מצדיק את פסילתם. ואולם, יש בכל זאת לפסול את הצווים מאחר שכאמור במועד הקבוע לא תם ההליך השומתי – שיקול הדעת ועשיית השומה. עוד, ביהמ"ש הסביר, כי ההליך השומתי לא הסתיים לא מפאת הטעות שהתגלתה למפקחת בשומות ששודרו למחשב. שהרי, גילוי הטעות בדיעבד אין בו כדי להעיד, כי מלכתחילה פקיד השומה לא השלים את מלאכת עריכת השומה במועד. בענייננו הצו נערך ושודר למחשב במועד. ואולם, הנמקות הצו לא הושלמו ולא נחתמו במועד, ועל כן המסקנה היא, כי פקיד השומה לא עמד במועד הקבוע בסעיף 152(ג).
ביהמ"ש העליון - המ' לנשיא מ' נאור, הש' ע' פוגלמן, הש' י' עמית:
♦המסקנה אליה הגיע ביהמ"ש היא אפוא, כי כאשר שלטה בכיפה הלכת ביר, דהיינו עד ליום -23.5.04 – גם אם במועד מתן ההחלטה הקבוע בסעיף 152 לפקודה לא נחתמו נימוקי ההחלטה – אין מקום לביטולה.
המדינה טענה, כי יש בידיה כדי להראות, כי במועד הקבוע הנימוקים נחתמו על גבי תרשומת פנימית, אם כי לא על גבי כתב ההנמקות המאוחר יותר שנשלח לנישום. לטענת המדינה משהטענה בדבר האיחור בחתימת ההנמקות לא הועלתה היא לא הציגה את אותן תרשומות ולא היה מקום שבית המשפט יכריע על סמך טענה שלא נטענה. המשיבים טענו בהקשר זה, בין היתר, כי אין לאפשר למדינה להסתמך על תרשומת פנימית. ביהמ"ש העיר, כי אכן יש צדק בטענת המדינה, כי הטענה בעניין היעדר הנמקה במועד לא נטענה, וממילא לא ניתנה למדינה הזדמנות להתייחס לכך. על כן, אילו סבר ביהמ"ש שיש לכך משמעות היה מקום להחזיר את התיק לביהמ"ש קמא כדי לאפשר למדינה להשלים טענותיה, ולמשיבים הייתה שמורה כמובן הזכות לטעון, כי אין לאפשר למדינה לסמוך על תרשומת פנימית.
♦עוד ציין, ביהמ"ש, כי המסקנה אליה הגיע חלה לגבי התקופה בה שלטה בכיפה הלכת ביר, דהיינו עד ליום -23.5.04. הלכת ביר בוטלה כידוע ונקבע בעניין משה סמי (עליון), כי יש לפרש את הביטוי "השתמש בסמכויותיו" הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה באופן תכליתי. כמו כן ציין ביהמ"ש, כי השאלה מהו הדין לעניין הפרת חובת ההנמקה במועד הנדרש לאחר ביטולה של הלכת ביר אינה לפני ביהמ"ש ועל כן אינו מביע לגביה עמדה. עם זאת, "המליץ" ביהמ"ש, כי "טוב יעשה פקיד שומה אם יקפיד לחתום גם על כתב ההנמקות הנשלח לנישום כבר בעת מתן ההחלטה".
♦הש' ע' פוגלמן והש' י' עמית הסכימו להחלטתה של משנה לנשיא מ' נאור.
התוצאה:
♦ערעור המדינה התקבל.
ניתן ביום 24.12.12.
ב"כ המדינה: עו"ד ל. מרגלית, י. ליבליין, ק. עטילה
ב"כ המשיב: עוה"ד י. שקל, ט. יהושע, משרד שקל
