ביהמ"ש המחוזי בת"א, כב' השופט אלטוביה מגן נתן החלטה בתיק יגאל דור און (עמ"ה 1046/06), לפיה דחה כב' הש' אלטוביה טענה מקדמית של התיישנות בשל איחור של פקיד השומה. כב' הש' אלטוביה קבע, כי אם מדובר על הליכים שהתנהלו בתקופת "בין השמשות" כאשר עדיין שררה הלכת ביר וטרם ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין סמי (דהיינו מיום 23.5.20004 עד 22.4.2007), הרי שאם הנישום (באמצעות מייצגו) ידע מהי ההחלטה שפקיד השומה עתיד לקבל בעניינו, הרי שאיחור סביר בהוצאת השומה על ידי פקיד השומה – לא תפסול את השומה מעיקרה.בענין יגאל דור און דובר על איחור של 12 ימים, דהיינו השומות הוצאו על ידי רשות המיסים ב- 12 ימים איחור. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי האיחור הוא סביר ולפיכך נפסלה טענתו המקדמית (התיישנות) של יגאל דור און. על ההחלטה האמורה הגיש משרדנו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. ביום 6.1.2013 בפסק דין מפורט וברור של בית המשפט העליון בהרכב של 3 שופטים: י. דנציגר, נ. הנדר וצ. זילברטל, נקבעה הלכה חד משמעית וברורה, המבהירה הן לרשות המיסים והן לנישומים את הדין הברור והודאי בקשר למועדי הוצאת שומות על ידי רשות המיסים.
ביהמ"ש העליון למעשה קובע לרשות המיסים: "איחרת – שילמת"
ביהמ"ש העליון:
"לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים החלטנו לדון בבקשות כאילו ניתנה הרשות לערער, וכאילו הוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעורים. הבקשות מעלות סוגיה משפטית בעלת השלכות רוחב, שיש לה השפעה על קבוצה גדולה של אנשים. חשיבות העניין כבר נתנה את אותותיה בכך שהתקיים דיון נוסף בסוגית הרטרוספקטיביות של הלכת סמי. ההיבט הציבורי של הבקשות בא לידי ביטוי בכך שעסקינן בסמכות פקיד השומה לערוך שומה לפי מיטב השפיטה ולדון בהשגות וההכרעה עשויה להשפיע על הקופה הציבורית.
"שלוש הבקשות כוללות, בעיקרן, תשתית עובדתית דומה: הנישום הגיש דו"ח שומה עצמית ו/או השגה. נפתח מרוץ זמנים, שבמסגרתו היה על המשיב להפעיל את סמכויותיו בתוך הזמן שקצב המחוקק. לנישום היה ידוע, פחות או יותר, מהי ההחלטה שהמשיב עתיד לקבל בעניינו. אלא שבפועל הועברו ההחלטות לידיעת הנישום לְאחר מסגרת הזמן שקבע המחוקק. כל ההחלטות ניתנו בתוך תקופת "בין השמשות", דהיינו בתקופה שבין מתן פסק הדין בעניין סמי (אפריל 2007) לבין יום 23.5.2004. השאלה היא האם צירוף נסיבות אלו מצדיק חריגה מן התחולה הרטרוספקטיבית שנקבעה בדנ"א סמי. דעתנו היא – בניגוד לבית המשפט המחוזי - שהתשובה לכך הינה שלילית. לאמור, המשיב איחר את המועד."
"החלטות בית המשפט המחוזי, אודותיהן הוגשו בקשות רשות הערעור, בטלות. תחת זאת, הערעורים מתקבלים באופן שהשומות לפי מיטב השפיטה– בטלות, משום שניתנו כולן בחלוף המועד הקבוע בחוק."
(רשות המיסים חוייבה בהוצאות של 90,000 ש"ח - 30,000 ש"ח לכל קבוצה מהשלוש).
ביהמ"ש העליון קבע כי רשות המסים אינה רשאית לאחר בהוצאת שומות לנישומים !
בקובעו, כי איחור שכזה, אפילו מזערי- יוביל לבטלות השומות !
* רצ"ב קישורית לפסק הדין ברע"א 429/12 יגאל דור און ואח' נ' פקיד השומה:
החל מיום 23.5.2004 נישום שפקיד השומה איחר לו בהוצאת שומה לפי מיטב שפיטה (3 שנים מתום שנת המס) או בהחלטת פקיד השומה בהשגה (תוך שנה מיום הגשת ההשגה), הרי שהשומות שהוצאו בטלות !
ההלכה תחול על תיקים תלויים ועומדים בבתי המשפט אשר טרם ניתן בהם פסק דין חלוט ושבהם קיימת טענת התיישנות.
- ה ר ח ב ה -
ביהמ"ש העליון:
"הבקשות מעלות סוגיה משפטית בעלת השלכות רוחב, שיש לה השפעה על קבוצה גדולה של אנשים....
ההיבט הציבורי של הבקשות בא לידי ביטוי בכך שעסקינן בסמכות פקיד השומה לערוך שומה לפי מיטב השפיטה ולדון בהשגות וההכרעה עשויה להשפיע על הקופה הציבורית."
למותר לציין, כי מהנתונים שהובאו על ידי רשות המסים לביהמ"ש העליון (במסגרת דנ"א סמי) עולה כי תלויים ועומדים בבתי המשפט תיקים ששווים הוא 500,000,000 ש"ח, שבהם עלתה טענת התיישנות ועל כן ההחלטה בתיק זה היא עקרונית לגבי כל התיקים הללו.
רקע נורמטיבי בקצרה:
פקיד שומה רשאי לקבוע שומה "לפי מיטב שפיטתו", שתהיה שונה מזו שמסר לו הנישום בדו"ח שומה עצמית (סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה. יש לקבוע את השומה לפי מיטב השפיטה בתוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח. כמו כן, מי שחולק על השומה לפי מיטב השפיטה יכול להגיש השגה (סעיף 150 לפקודה). על פקיד השומה להחליט בהשגה בתוך שנה אחת מיום הגשת ההשגה (סעיף 152(א)-(ב) לפקודה).
הפקודה קובעת, אפוא, את לוח הזמנים הבא. מעת שהגיש הנישום דו"ח שומה עצמית - נפתח מרוץ זמנים: אם בתוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח לא הכין הפקיד שומה לפי מיטב השפיטה - יש מעין "אישור אוטומטי" של השומה העצמית. מרוץ זמנים דומה מתחיל מעת שהגיש הנישום השגה, רק שסד הזמנים במקרה כזה הוא שנה, דהיינו: אם בתוך שנה מיום הגשת ההשגה לא הגיע הפקיד להחלטה או להסכם עם הנישום – יש "אישור אוטומטי" של ההשגה (סעיף 152(ג) לפקודה).
"הרצון להתמקד בתקופת "בין השמשות" ולהחיל עליה כללים מיוחדים - אין לו עיגון בדין ולא אחיזה בפסיקה. להשקפתנו, אין זה אלא ניסיון לחזור על הראשונות ולבחון מחדש את קביעותיו של בית משפט זה בדנ"א סמי "
"הקביעה בעניין סמי, שיש להעביר את ההחלטה לידיעת הנישום ולא רק לכתוב אותה "למגירה", נועדה לצמצם את אי-הודאות. ידיעה משוערת של הנישום אודות תוכן ההחלטה איננה משרתת תכלית זו באופן מספק"
"אף ידיעתם של הנישומים איננה מעלה ואיננה מורידה. הרי אף לשיטת המשיב, הידיעה של הנישומים הייתה לגבי תוכנה המשוער של ההחלטה הצפויה (ויוזכר שוב שהיקף הידיעה היה שונה ממקרה למקרה), הא ותו לא. הנישומים לא ידעו שפקיד השומה ישלח את החלטותיו באיחור. הנישומים גם לא ידעו בוודאות מה יהיה גורל ההשגה או הדו"ח שהגישו (ועל כך עוד להלן). ומעל לכל: אין באמרה זו או אחרת, מפיו של פקיד בדרגה כזו או אחרת, כדי להוות הבטחה שלטונית שהופכת את הנטייה לעובדה. ממילא, אין בהשערה של הנישומים אודות תוכן ההחלטה כדי להצדיק איחור במשלוח ההחלטה".
רצ"ב קישורית לכתבה בעיתון גלובס:
