♦ערעור על שומת תשומות שהוצאה למערערת בהתאם לס' 77(א) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן:"החוק"), לשנים 2004-2007. סכום המס שבמחלוקת, הינו 445,724 ₪.
♦לטענת המערערת החשבוניות היו כשרות מאחר שעמדו במבחן האובייקטיבי שנקבע בפסיקה לקיומה של "חשבונית כדין" לחלופין, טוענת, כי המקרה נכנס לגדר החריג המצדיק את החלת המבחן הסובייקטיבי, לפיו יותר ניכוי מס התשומות, כאשר הנישום הוכיח ש– "לא התרשל ונקט בכל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבוניות הוצאו כדין, לרבות אימות החשבוניות וזהות העוסק. במקרים כאלה, בהם הנישום יוכיח כי לא גילה או יכול היה לגלות את הפסול שנפל בחשבוניות באמצעים סבירים". (פס"ד מ.א.ל.ר.ז).
♦לטענת המשיב, ע"פ ס' 38 לחוק, כדי לנכות מס התשומות, נדרש כי הוא יהיה כלול בחשבונית מס שהוצאה כדין, דהיינו על החשבונית לשקף עסקה אמתית בין הצדדים לעסקה. במקרה דנן, לא בוצעה כל עסקה בין המערערת לבין החברות ששמותיהן מופיעים על החשבוניות, והמערערת כלל לא עמדה במבחן האובייקטיבי, ומשכך אין בעובדה שתשלום בפועל שולם ע"י כדי להועיל לה. המערערת אף לא ביצעה כל בדיקה טרם קבלת החשבונות, זאת כאשר בדיקה פשוטה הייתה אמורה לגלות שהן פיקטיביות, ולכן לא עמדה בחריג, קרי במבחן הסובייקטיבי של פס"ד מ.א.ל.ר.ז.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים כבוד הש' מרים מזרחי:
♦בעניין בו עסקינן, המידע נוגע לשאלה האם התבצעו העסקאות בפועל או שמא מטרת החשבוניות הייתה לשמש כיסוי חשבונאי לעסקאות שלא בוצעו כדי לאפשר ניכוי התשומות. לאור מבחני הפסיקה יש לבחון תחילה, אם המערערת עמדה בנטל להוכיח, כי מדובר בחשבוניות שהוצאו כדין כאשר המבחן לכך הוא המבחן האובייקטיבי, ואם לא עמדה במבחן זה, עדיין יש לבחון את הטענה כי לא התרשלה ונקטה בכל האמצעים הסבירים לוודא שהחשבוניות הוצאו כדין, ובכלל זה לעניין זהותם של בעלי החברות-אשר לכאורה ביצעו את העבודה. כבר נאמר, כי לא ניתן לקבוע שמדובר בחשבוניות שהוצאו ע"י חברות שנתנו שירות למערערת. מסקנה זו, היא קודם כל פועל יוצא של הכחשת החברות בחקירה שנערכה במע"מ באמצעות מנהליהן או בעליהן שנתנו שירות כלשהו למערערת. הם הכחישו גם קבלת תמורה. המערערת לא התמודדה בדיון בערעור עם הכחשה זו, ולא הזמינה לעדות גורמים מחברות אלה. יתר על-כן, הובהר כי רק אדם אחד בשם אחמד יוסף הוא זה שסיפק את כל החשבוניות וקיבל את השיקים. הטענה שפעל כך כנציג החברות, לא הוכחה. על כן, נותר לבדוק את תחולת המבחן הסובייקטיבי. מהראיות עולה, כי המערערת התעלמה מנורות אדומות שנדלקו לנוכח העובדה, כי אדם אחד מספק חשבוניות של חברות שונות מעוררת על פניה חשד. חרף האמור, המערערת לא דאגה ליצור קשר ישיר עם בעלי החברות אשר לכאורה סיפקו את החשבוניות. המערערת, לא הציגה חוזה כלשהו עם החברות ואף לא ייפויי כוח המלמדים שאחמד יוסף הוסמך להתקשר בשמן. המערערת אף לא הציגה את החוזה אשר נחתם עפ"י גרסתה עם אחמד יוסף, כך לא ניתן לדעת אילו שירותים התחייב לספק לה וכיצד תיאר עצמו. הטענות, כי המשיב גרם להיעלמות חוזים ויפויי כוח אלה, לא משכנעות. נהפוך הוא. הוכח כי כל החומר שנתפס ע"י המשיב הוחזר למערערת. לכן, גם אם סופקו למערערת שירותים והעבודה בוצעה, אין לדעת אם החברות הרשומות כמנפיקות החשבוניות לכאורה, הן שסיפקו אותם. יתר על-כן, המערערת לא הוכיחה כי בדקה את דבר רישום החברות כעוסקות במע"מ בסמוך לקבלת החשבוניות. כאמור, חלק משמעותי מהחשבוניות הוצאו לאחר שתיק החברות במע"מ נסגר. לפי גרסת מנהל המערערת, בדק באמצעות דניאל שוקרון את נושא הרישום לפני התחלת העבודה. לשון אחר, הבדיקה לא נעשתה עובר לקבלת החשבונית, זאת כאשר אפשר שיחלוף זמן ארוך מתאריך תחילת העבודה ועד למועד מתן החשבונית. מהראיות ניתן ללמוד, כי תיקי חלק מהחברות נסגרו במהלך הזמן, באופן שחשבוניות נתקבלו כאשר החברות כבר לא היו רשומות במע"מ.
♦הובהר בעדותו של עוזי לוי (המצהיר מטעם המשיב), כי גם אם אישורי המסים ניתנים לתקופה (אישור ניכוי מס אישור ניהול ספרים וחשבונות), אין דבר המונע סגירת התיק תוך כדי תקופה זו. לכן, אין משמעות בהקשר דנן לתקופת משך האישור הרשומה עליו מראש. אכן, בצדק טען בא כוח המערער, כי רישום כזה עלול להכשיל עוסק המבקש לדעת אם בעל האישור הוא עוסק מורשה הרשום במע"מ במועד ספציפי בתוך התקופה. לדבריו, הרשות גם אינה מבהירה באתר שנפתח לצורך זה, אילו תיקי עוסקים נסגרו. אין בידי לקבוע, כי עובדה נטענת זו הוכחה. ואולם, האפשרות שניתן אישור לתקופה עתידית, מעוררת מחשבה מטרידה של אפשרות הכשלה, על יסוד האמור באישור שניתן מראש, ונראה כי ראוי שרשויות המע"מ יתנו דעתם לעניין זה.
♦על יסוד האמור, נקבע, כי המערערת לא עמדה בנטל להראות שנקטה פעולות נדרשות טרם קבלת החשבוניות, לעניין זהות העוסק, ולעניין כשרות החברות האמורות להוציא חשבוניות כדין. כך, על יסוד העובדות שעמדו לפני המשיב, ולא נסתרו בערעור, לא ניתן לקבוע שהעסקאות אכן בוצעו עם החברות, והן אלו שסיפקו את העבודות. על כן, לא ניתן לקבוע, כי המערערת עמדה במבחן הסובייקטיבי ובמבחן האובייקטיבי. קרי, לא ניתן לקבוע שהמערערת הוכיחה, כי נקטה בכל האמצעים הסבירים לוודא שאכן החשבוניות הן חשבוניות כדין.
התוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום: 13.1.2013
ב"כ המערערת: עו"ד יעקב קסטל
ב"כ המשיב: עו"ד ריצ'ארד סאלח
