♦חברת שירדן שיווק (1980) בע"מ (להלן: "המערערת") הינה חברה בשליטתו המלאה של מר יעקב בר (להלן: "ז'ק בר"), אשר בשליטתו, במישרין ובעקיפין, מספר חברות נוספות, וביניהן, באפל סחר, טמפו משקאות וטמפו תעשיות בירה וחברת גולקל (1992) בע"מ (להלן: "גולקל"). בשנת 1992 רכשה המערערת 50% ממניות גולקל ומאז העניקה לה שירותי ייעוץ וניהול, כאשר המערערת פעלה ללא מנגנון עסקי וכל שירותיה ניתנו למעשה על ידי ז'ק בר. בשנת 1998 נקלעה גולקל לקשיים כספיים ומונה לה מפרק זמני. ביום 16.11.2000 נחתם הסכם עקרונות לקראת הסדר נושים בין המערערת לבין מספר בנקים, במסגרתו התחייבה המערערת להזרים כ-14 מיליון ש"ח לגולקל, אשר יועדו לשם תשלום לבנקים בלבד. כנגד הזרמת הכסף, המחו הבנקים למערערת את חובותיהם כלפי גולקל, והמערערת רשמה בספריה חוב של גולקל כלפיה. עד שנת 2003 שירותי הניהול לטמפו ניתנו על ידי ז'ק בר באמצעות חברת ברפל. החל משנת 2003, הוחלט, כי דמי הניהול בגין שירותי הניהול ישולמו מחברת טמפו למערערת. המערערת דיווחה בדוחותיה הכספיים לשנת 2004, כי הוחלט להעביר את החוב מגולקל לחובות אבודים עקב חוסר אפשרות גביית החוב.
♦פקיד שומה למפעלים גדולים (להלן: "המשיב") סירב להכיר למערערת בהוצאה בייצור הכנסה ומכאן המחלוקת בין הצדדים.
♦לטענת המערערת, מבחינה מהותית היא ובעל השליטה, ז'ק בר, אחד הם. המערערת היא הכלי באמצעותו מספק בעל השליטה שירותי ניהול לחברות בבעלותו, וזהו כל עיסוקה. היכולת של ז'ק בר להעמיד מקורות מימון, יכולת הנובעת מהמוניטין והשם הטוב שלו, היא הנכס המהותי של המערערת והתשלום שביצעה במסגרת הסדר נושים נועד לשמור על נכס זה. מניעת הפגיעה בשמו הטוב של ז'ק בר נועדה לאפשר את המשך פעילותו האפקטיבית במימון אשכול החברות בשליטתו. לחילופין, טענה המערערת כי במסגרת עיסוקה בניהול ומימון חברות השיגה לגולקל מימון בנקאי. לפי המערערת, מתוקף עיסוק זה היא נדרשה לפרוע את הלוואות גולקל לבנקים, אשר היא עצבה תרמה להשגתן.
♦לטענת המשיב, המועד לבחירת עיתוי ההוצאה במקרה זה הוא במועד התשלום לחברת הבת, כלומר בשנת 2000 ולא 2004, מאחר שכבר במועד התשלום היה ברור למערערת ולז'ק בר, כי מדובר בתשלום שלא יוחזר לכיסו לעולם. לגישת המשיב, בשנת 2000 (בה הזרימה המערערת כספים לגולקל במסגרת הסדר הנושים) לא הייתה למערערת כל פעילות עסקית. על כן, לא ניתן לראות את התשלום כתשלום השומר על הקיים. המערערת דיווחה על חובה של גולקל תחת סעיף "חייבים לזמן ארוך", ומכאן הסיק המשיב, כי מדובר בתשלום שלא בוצע במסגרת הפעילות העסקית השוטפת, אלא לשם רכישת נכס הוני. המשיב הוסיף וטען, כי התשלום בוצע מתוך אינטרס אישי של ז'ק בר, ולא של המערערת. המשיב טען כי המערערת לא ערבה לחובותיה של גולקל וכי עצם הזרמת הכספים במסגרת הסדר הנושים נעשתה בהתנדבות, ומכאן שאין להכיר בהוצאה. לחילופין טען המשיב כי הסטת דמי הניהול שמשלמת טמפו מחברת ברפל אל המערערת מהווה עסקה מלאכותית. לבסוף, המשיב טען, כי אין להכיר גם בהוצאות המימון ובהוצאות המשפטיות שצמחו למערערת כתוצאה מלקיחת הלוואה לצורך מימון התשלום במסגרת הסדר הנושים.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופט מגן אלטוביה:
♦תנאי מקדמי להכרה בהוצאה בגין חובות רעים הוא שהם "נתהוו בעסק", כלומר יש להוכיח שהחוב שנהפך רע הינו חוב עסקי, שנבע ממהלך הפעילות העסקית הרגילה של הנישום. ביהמ"ש קבע, כי לא הוכח בפניו שעיסוקה של המערערת הינו רכישת וגביית חובות או מימון ומתן הלוואות. הסדר הנושים קובע, כי המערערת מזרימה כספים לגולקל, שישמשו לפירעון חובותיה של גולקל לבנקים, ובתמורה מוסבים חובות הבנק לידי המערערת. מדובר במקרה זה לכל היותר בהלוואה בין חברות קשורות, המהווה הלוואה הונית שאפסו סיכויי גבייתה, ולא בחוב עסקי שאבד. ביהמ"ש קבע, כי טענת המערערת כי יש להכיר בהזרמת הכספים כהוצאה שנועדה לשמור על נכס הקיים בידי החברה, המוניטין ושמה הטוב המאפשרים לה לפעול מול הבנקים, שונה באופן מהותי ואף סותרת את דיווחיה המקוריים של המערערת למשיב, כי הזרמת הכספים נעשתה כנגד רכשת חוב עסקי. לגופו של עניין, הזרמת הכספים אינה עומדת בתנאי סעיף 17 לפקודה להכרה בהוצאה.
♦לבסוף קבע ביהמ"ש, כי החל משנת 1997 המערערת פעלה כחברת אחזקות בלבד ולא סיפקה שירותי ניהול לגולקל או לכל חברה אחרת. על כן, אפילו אם היה נכון לקבל עמדת המערערת כי הזרמת הכספים במסגרת הסדר הנושים יועדה לשמור על יכולתה לגייס כספים מהבנקים ומהווה הוצאה פירותית באופיה, הרי שההוצאה הוצאה בשנה שבה לא צמחו למערערת כל הכנסה או קוימה פעילות עסקית כלשהי לשם הצמחת הכנסה, והיא שימשה למעשה כחברת אחזקות גרידא.
תוצאה:
♦הערעור נדחה
ניתן ביום: 17.1.2013
ב"כ הצדדים: לא צוין
