♦ מאיר ואסתר אבלס ז"ל (להלן: "המנוחים") התגוררו בפולין לפני מלחמת העולם השניה. המנוחים ביקרו בישראל בשנת 1937 ובמהלך ביקורם רכשו נכס מקרקעין במקום הידוע כיום במחוזותינו כעיר גבעתיים (להלן: "הנכס"). המנוחים חזרו לפולין ולימים נספו בשואה, והמערערים הם נכדיהם ויורשיהם.
♦המערערים לא ידעו על רכישת הנכס ע"י המנוחים עד שפלוני העוסק באיתור נכסי נפקדים ונעדרים פנה אליהם בשנת 2000 וגילה את אוזנם אודות הנכס, ואז פנו המערערים לאפוטרופוס הכללי בדרישה לקבלת הזכויות בנכס. בדיקת האפוטרופוס הכללי נתארכה וביום 26.9.2004 הכירה ועדת השחרורים בזכאותם של המערערים לנכס. אלא שאז נתברר, כי עוד ביום 27.4.1998 מכר האפוטרופוס הכללי את הזכויות בנכס למדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן:"המינהל") עפ"י סעיף 15(ג) לחוק האפוטרופוס הכללי (להלן:"החוק") בתמורה לסך של 2.8 מליון ש"ח עפ"י הערכת השמאי הממשלתי. במהלך שנת 2003, נמכר הנכס במכרז לצדדים שלישיים תמורת הסך של 3,223,000 ש"ח. הנכס נמכר למרות שבאותה עת כבר היו המערערים במגעים עם האפוטרופוס הכללי, ככל הנראה מאחר שהמערערים לא רשמו הערת אזהרה ולא נקטו בכל פעולה למניעת מכירת הנכס, מתוך הנחה, כי די בעצם פנייתם לאפוטרופוס הכללי כדי למנוע כל דיספוזיציה בנכס, שבאותה עת כבר הועבר למינהל.
לאור התפתחויות אלו, נחתם ביום 19.12.2005 הסכם בין המערערים לבין המינהל (להלן: "ההסכם"), ולפיו יקבלו המערערים לסילוק כל תביעותיהם, את שווי הנכס עפ"י סעיף 15(ד) לחוק.
המערערים גרסו, כי יש לראות את ההסכם בגדר הפקעת זכות במקרקעין הנחשבת כמכירת זכות במקרקעין לפי סעיף 5 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (להלן: "חוק המיסוי"), אך חל עליה 50% משיעור המס הרגיל לפי סעיף 48ג(א) לחוק המיסוי. המשיב דחה את טענת המערערים, כי יש לראות בהסכם כהפקעה, חייב את המערערים במס שבח היסטורי. אחר הדברים האלה, שינו המערערים את טעמם, והגישו השגה בה טענו, כי יום המכירה הוא שנת 1998, וכי אין להשית עליהם כל חיוב במס שבח ובמס מכירה, באשר לא מכרו זכות במקרקעין אלא קיבלו פיצויים בגין שלילת זכות במקרקעין. רק לחלופין, טענו המערערים, כי המדובר בהפקעה ועל כן שיעור המס צריך לעמוד על 6%. ההשגה נדחתה ע"י המשיב, מן הטעם שיש לראות את ההסכם כ"מכירת זכות לקבלת זכות במקרקעין", וכי אין מדובר בהפקעה מאחר שהנכס לא נמכר למטרה ציבורית. על החלטת המשיב בהשגה הגישו המערערים ערר לוועדת הערר.
♦וועדת הערר דחתה בפסק דינה את טענת המערערים, אך שלושת חברי הוועדה נחלקו בדעתם לגבי נימוקי הדחייה:
♦יו"ר הוועדה, כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז, סברה, כי המדובר בהשבת כספים בגין מכירת הנכס של המערערים, וקשה להלום, כי המערערים יטענו לזכויות בנכס ובאותה נשימה יתכחשו לחובתם לשלם את המס החל על עסקה שהניבה להם כ-3.2 מיליון ש"ח.
♦רו"ח צ' פרידמן סבר, כי יש לראות את המכירה לצד ג' בשנת 2003 כהפקעה, באשר המכירה נכפתה על המערערים, ולכן זכאים המערערים לשלם מס שבח בשיעור 50% בלבד לפי סעיף 48ג(א) לחוק המיסוי.
♦רו"ח ושמאי ד' מרגליות, ראה בהחזקת האפוטרופוס הכללי את הנכס כ"נכס עזוב", כהחזקה בנאמנות עפ"י חוק הנאמנות והעברת הקרקע למדינה בשנת 1998 כמוה כהעברה בין שני נאמנים. הנכס נמכר ע"י המדינה לצד ג' שאינו הנהנה ונוצרה אפוא עסקה כלכלית חדשה החייבת במס, אך המדינה פטורה ממס עפ"י סעיף 72 לחוק המיסוי, אך פטור זה שייך למדינה כנאמן ולא למערערים כנהנים, והפיצוי שנתקבל על ידם אינו תשלום בעלמא אלא בעל זיקה ישירה לנכס שהיה בנאמנות בידי האפוטרופוס הכללי ולאחר מכן בידי המדינה.
ביהמ"ש העליון בשבתו כביהמ"ש לערעורים אזרחיים – כב' השופט י' דנציגר; כב' השופט י' עמית; כב' השופט א' שהם:
♦ביהמ"ש קבע, כי מצבם של המערערים אינו יכול להיות טוב יותר ממצבם אילולא נמכר הנכס ע"י המדינה לצד ג'. במצב הדברים הרגיל, המערערים היו נרשמים כבעלים של הנכס והיו חייבים במס שבח בעת מכירתו. קשה להלום, כי "העקיבה" של המערערים אחר התמורה שנתקבלה עבור הנכס תניב להם יותר מאשר מכירה במהלך הדברים הרגיל. בהקשר זה, ביהמ"ש סבר, כי יש ממש בקונסטרוקציה של נאמנות, עליה עמד חבר הוועדה מרגליות. במקרה דנן הנכס נמכר ע"י הנאמן (האפוטרופוס הכללי) לצד שלישי (המדינה) לטובת נהנה שהיה בלתי ידוע באותה עת (המערערים), ובמצב דברים זה, על הנהנה המקבל לידיו את תמורת המכירה לשאת בחבות המס הנובעת מהמכירה.
משזנחו המערערים את טענתם החלופית, כי מדובר בהפקעה בגינה מגיע להם פטור ממחצית שיעור המס, ביהמ"ש לא נדרש לטענה זו, אך אמר בקצרה, כי הפקעה היא רכישה של זכויות במקרקעין למטרה ציבורית, ולא זה המקרה.
♦השופט י' דנציגר והשופט א' שהם הצטרפו לפסק דינו של השופט י' עמית.
התוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום 23.1.2013.
ב"כ המערערים: עו"ד מיכאל הרצברג; עו"ד מוטי גנץ
ב"כ המשיב: ציפי קוינט שילוני
