♦ מדובר בערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שבגדרו נדחה ערעורה של חברת יבולי גליל בע"מ (להלן: "המערערת"), על החלטת אגף המכס והמע"מ פתח תקווה (להלן: "המשיב 1") שלא לקבל השגה שהגישה על שומת מס ערך מוסף שהוצאה לה. המערערת, חברה העוסקת בהפעלת בתי קירור ואריזה, התקשרה בתאריך 5.7.95 בהסכם שכירות עם חברת פרי מבח"ר חברה לאריזה וקירור בע"מ (להלן: "המשיבה 2") ובעלת השליטה בה, חברת מבואות החרמון (להלן, ביחד: "המשכירות"). בין הצדדים הוסכם כי המערערת תשכור בית אריזה ובית קירור לתקופה של 5 שנים בתמורה ל-2,200,000 ש"ח. זמן קצר לאחר חתימת הסכם השכירות ביקשו שניים מבעלי המניות בחברת האם של המשיבה 2 לבטל את הסכם השכירות, ועתרו לסעד זה בבית המשפט המחוזי בנצרת אשר נתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בין כל הצדדים להליך, וקבע כי הסכם השכירות יראה כבטל, ככל שהמבקשים בהמרצת הפתיחה ישלמו למערערת את הוצאותיה והשקעותיה בתקופה שלאחר תחילת השכירות, בסך 5,850,706 ש"ח (סכום שנקבע ע"י רו"ח אילן קמיל, להלן: "דו"ח קמיל"), עד למועד שנקבע. המבקשים לא שילמו את הסכומים שנקבעו ולפיכך בסופו של יום, המרצת הפתיחה נדחתה, והשכירות נמשכה. בהמשך, במסגרת הליך בוררות בין הצדדים, נקבע כי המשיבה 2 תשלם למערערת הוצאותיה והשקעותיה בתקופה שלאחר תחילת השכירות בנוסף להחזר השקעותיה בנכס מסוף התקופה בה עסק דו"ח קמיל ועד ליום 31.12.99 (להלן: "התקופה השניה") בסך 3,790,891 ש"ח. ביהמ"ש קמא קבע, כי הסכום שנפסק ע"י הבורר הינו תשלום עבור ההשקעות שביצעה המערערת בנכס בתקופת השכירות, המהווה תמורה במסגרת עסקה, חייבת במע"מ. מכאן הערעור על החלטה זו.
♦לטענת המערערת, בינה לבין המשיבה 2 לא נקשרה כל עסקה למתן שירותי בנייה, שכן לא התקיימה לעניין זה התשתית ההסכמית הנדרשת לביסוס אירוע מס לפי חוק מע"מ. המערערת טענה עוד כי ההשקעות, שבגינן התקבל אצלה התשלום מאת המשיבה 2 מכוח פסק הבוררות בוצעו "בהתנדבות" ולא מתוך מחויבות כלפי המשיבה 2, עובדה זו מעידה על כך שאין מדובר בעסקה. המערערת טענה עוד, או לחלופין, כי התשלומים שקיבלה מהמשיבה 2 מהווים פיצוי בגין הפרת הסדרי האופציה שאין לראות בהם חלק ממחיר העסקה בחייב במע"מ. טענה משלימה של המערערת הינה כי אין לראות בסכומים שנפסקו לטובתה בפסק הבוררות משום "מכר חוזר" של הנכסים והזכויות אותן רכשה.
♦לטענת המשיבים, התשלומים שהתקבלו בגין השקעות המערערת חייבים במע"מ, שכן העסקה שנרקמה בין המערערת למשיבה 2 לא התמצתה בהשכרה של הנכס, אלא כללה גם שיפור והשקעה בנכס לצורך השמשתו. התשלום שהעבירה המשיבה 2 למערערת בעקבות פסק הבורר שולם מכוח הוספת תנאי "מכללא" להסכם השכירות, שעניינו בהחזר השקעות ואכיפתו של אותו תנאי. לגישתם, משהתקבלה בבוררות עמדת המערערת ונקבע בפסק הבוררות דבר קיומו של תנאי "מכללא" כזה – אין המערערת או המשיבה 2 רשאיות להעלות עוד כל טענה העומדת בניגוד לכך. לתפיסתה, לא ניתן לראות בתשלום האמור פיצויים בגין מניעת האפשרות לממש את תקופת האופציה.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, בפני כב' השופטים ע' ארבל, ס' ג'ובראן וח' מלצר:
♦ביהמ"ש קבע, פה אחד, כי דין הערעור להידחות ברובו. לשיטתו, דין התשלומים ששולמו מכוח דו"ח קמיל והתוספות שנוספו לו חייבים במע"מ. כנגד זאת, הסכומים הנוספים שקיבלה המערערת מהמשיבה 2, שמקורם בהשקעות שהשקיעה המערערת בנכס בתקופה השנייה משיקוליה שלה ולא על פי התחייבות, או דרישה לעשות כן – אינם חייבים במע"מ. לדעת ביהמ"ש, התמורה שניתנה למערערת על פי דו"ח קמיל ומכוח פסק הבוררות, שאושר לגבי מרכיב זה, יש בה את כל האלמנטים של "מכר", המהווה "עסקה", כמשמעות מונחים אלה בחוק מע"מ, ולפיכך יש לחייב את המערערת במע"מ בגין תמורה זו. הטעם העיקרי לכך נעוץ בעובדה שכל הצדדים הסכימו מרצונם לפני הכנת דו"ח קמיל (ואף לאחריו), כי תשלום התמורה בעבור ההשקעות וההוצאות הכלולות בדו"ח קמיל, יהיה כנגד החזרת המושכר למשיבה 2. לעניין הסכומים האחרים שנפסקו לטובת המערערת, וששולמו לה בעבור ההשקעות הנוספות, נקבע, כי אלה לא נעשו מתוך התחייבות כלשהי כלפי המשיבה 2, או בהתאם להסדר שלפיו המערערת תקבל תמורה מהמשיבה 2 בגין ההשבחות הנוספות שביצעה המערערת בנכס באופן שניתן לראות בביצוען משום שירותי בנייה שהעניקה למשיבה 2. כמו כן, לא ניתן, לשיטת ביהמ"ש, לראות בהעברה של שיפורים אלה, במסגרת ההליכים המשפטיים שנוהלו בין הצדדים וכנגד תמורה שנפסקה לטובת המערערת, משום מכר שלהם למשיבה 2, כמובנו של "מכר" בחוק מע"מ.
תוצאה:
♦הערעור נדחה
ניתן ביום 31.1.2013
ב"כ המערערת: פרופ' אהרון נמדר; עו"ד אתי אלון
ב"כ המשיב 1: עו"ד שלומי הייכר
ב"כ המשיבה 2: עו"ד אריה שרמן; עו"ד ורדה גילה
