♦ המערער מפעיל מרפאת שיניים. המשיב הוציא למערער צו לפי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), לשנות המס 2003-2006, במסגרתו נקבעה למערער שומה לפי מיטב השפיטה, שהסתמכה על חוות דעת כלכלית של מנהלת המחלקה הכלכלית בנציבות מס הכנסה, גב׳ אורלי בילואוס. המערער הגיש ערעור זה על הצו.
♦מאחר והצדדים לא הגיעו להסכם, ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית, כאשר בהתאם להסכמה דיונית בין הצדדים, המשיב היה צריך לפתוח בהגשת הראיות. המשיב הגיש תצהירי עדות ראשית, ביניהם תצהיר של גב׳ בילואוס, מפקחת מטעם המשיב. נשוא הבקשה הם סעיפים 43-44 לתצהירה:
"תיקון הצו - 43. לאחר הוצאת הצווים התקיימו דיוני פשרה בין הצדדים במסגרתם נמסר ע"י המערער חומר נוסף ממנו עלה כי התנהל רישום שגוי בכרטסת הקניות של המערער וכי נכללו בה פריטים שאינם "קניות" ואשר נלקחו בחשבון בחישובים שערכתי לשנות מס 2003-2006. הוסכם כי סכום זה של 20,000 ש"ח יופחת מהחומרים מהם אני מגלמת את המחזור של "משמרת". פועל יוצא של האמור הוא הפחתת הצווים ב-250,000 ש"ח. 44. עוד לאחר הצווים ובמסגרת דיוני הפשרה הוחלט להפחית את עלות אבקות העצם מהחומר שיוחס למחזור "משמרת" ולזקוף בגינו מחזור של השתלת עצם שאחוז החומר שלו גבוה יותר מזה של משמרת. המשמעות בפועל היא שיש להפחית את תוספת ההכנסה המפורטת בצווים בסכום של 1,056,435 ש"ח."
♦המערער טרם הגיש את תצהיריו. המערער טוען, "כי תיקון הצו והפחתת השומה של הצו במסגרת הליך ערעור על הצווים יצר שומה חדשה תחת הצווים עליהם הוגש הערעור בתיק דנן". המערער טוען, כי על "שומה חדשה" זו, יש לו זכות טיעון מחודשת בהתאם לסעיף 158 א לפקודה, הקובע, כי לא תיעשה שומה לפי מיטב השפיטה ולא ינתן צו לפי סעיף 152 לפקודה, בטרם ניתנה לנישום הזדמנות סבירה להשמיע טענותיו.
לטענתו, נגרם לו "עיוות דין מהותי ויסודי של ממש" מתיקון הצווים ועריכת התחשיב מחדש, וכן שהפחתת הצווים ותיקונם בשלב שלאחר הגשת הצו מנוגדת לתכלית הליכי השומה לפי מיטב השפיטה.
♦המשיב טוען, כי תיקון הצו נעשה במסגרת המפגשים שנערכו בין הצדדים לאחר הגשת הערעור ובניסיון להגיע להסכם, לאחר שהתקבל מידע חדש שמסר המערער למשיב ולאחר שהתקבלה טענתו לטעות ברישום בספריו. לטענתו, הפסיקה אינה מתירה למערער לטעון טענות עובדתיות חדשות שלא נטענו בהליך השומתי, והמשיב יכול לסרב לקבל אותן טענות, כך שהוא נהג לפנים משורת הדין. המשיב מוסיף, כי תיקון הצו נעשה תוך קבלת טענותיו של המערער, כך שבודאי אין לומר, כי זכות הטיעון שלו נפגעה.
לדבריו, תיקון הצו לא יצר מצב חדש, כיוון שהתיקון נובע מהסכמה לקבל חלק מטענותיו החדשות של המערער. המערער בתשובתו לתגובה מוסיף, כי תיקון השומה יכול היה להיעשות אך ורק בדרך המפורשת בסעיף 147 לפקודה, הדנה ב"סמכות המנהל לעיין ולתקן", ורק על ידי המנהל.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' הש' יונה אטדגי:
♦ביהמ"ש קבע, כי הפחתת השומה, תוך קבלת חלק מטענותיו של המערער, איננה יוצרת שומה חדשה, והיא אף איננה "תיקון הצו" במשמעות סעיף 147 לפקודה.
♦ביהמ"ש קבע, כי בהליך אזרחי אין כל מניעה לכך, שבמהלך הדיון יודיע אחד הצדדים על קבלת מקצת טענותיו של הצד האחר, וכמובן שאין כל מניעה לכך, שהתובע יודיע על הפחתת הסכום הנתבע על ידו לאחר שהשתכנע ממקצת טענותיו של הנתבע, אפילו על סמך ראיות שכבר היו בפניו, כל שכן אם הדבר נעשה לאחר הצגת ראיות חדשות על ידי הנתבע. מגמה זו, לא זו בלבד שהיא כשרה למהדרין, מן הראוי אף לעודד אותה, כיוון שהיא עשויה לצמצם את המחלוקות שנדרש לבררן. מגמה זו אף מתיישבת היטב עם עקרונות ההגינות ותום הלב, שהצדדים למשפט מצווים לנהוג בהם.
♦ביהמ"ש קבע, שאם כל קבלת טענה של המערער על ידי המשיב, המביאה לידי הפחתת השומה, תפורש כשומה חדשה שתידון כ"צו" חדש, שהנישום רשאי להגיש עליו ערעור חדש, אזי בכך יצא הנישום ניזוק, כיוון שהדבר בוודאי לא יעודד את פקיד השומה להטות אוזן לטענותיו של המערער-הנישום ויקשה על היכולת לשכנעו בקבלת הטענות, שמא יתפרש הדבר כשומה חדשה וכצו חדש.
♦ביהמ"ש קבע, כי בוודאי שטענתו של המערער לפגיעה בזכות הטיעון, לאחר "תיקון הצו", היא מופרכת, שהרי כל הפחתת השומה ותיקונה לא נעשו אלא לאחר שמיעת המערער וקבלת מקצת מטענותיו. לשם השוואה: גם זכות הטיעון לנישום בתיקון השומה שבסמכות המנהל, לפי סעיף 147 לפקודה, ניתנת לו רק כאשר המנהל מחליט על הגדלת השומה.
תוצאה:
♦הבקשה נדחית.
ניתן ביום 3.2.2013
ב"כ המערער: עו"ד יוסף ברוך
ב"כ המשיב: עו"ד יפעת גול (שושן), פרק' מחוז ת"א (אזרחי)
