♦ המערער, משה נסים, הינו אדם רב-פעלים, אשר שירת שנים רבות כנבחר ציבור. בשנת 1959 נבחר המערער לכהן כחבר בכנסת ישראל. כמו כן, כיהן המערער גם בשלל תפקידים רמי דרג. בשנת 1964 הוסמך המערער כעורך דין, ושימש כעורך דין, תחילה כשכיר ולאחר מכן כעצמאי. בשנת 1996, עם תום כהונת הכנסת השלוש-עשרה ופרישתו של המערער מחיים פוליטיים, שב לעסוק בעריכת דין. בספטמבר 1999 הקים המערער משרד עורכי דין בשותפות עם אחרים (להלן: "השותפות"). ביום 29.5.2002 הקים המערער את חברת "משה ניסים חברת עורכי דין" (להלן: "החברה"), אשר בבעלותו המלאה. כשלושה שבועות לאחר הקמת החברה, נחתם הסכם לפיו מכר המערער לחברה "את המוניטין שרכש בכל שנות עבודתו ובמסגרת מגוון תחומי פעילותו", בתמורה לסך של 3,000,000 ש"ח (להלן: "ההסכם" ). בעקבות ההסכם דיווח המערער על רווח הון בסך 3,000,000 ש"ח בגין מוניטין שלא שולם בעד רכישתו. בהתאם להוראות סעיף 88 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") כנוסחו לפני תיקון 132 לפקודה, דיווח המערער על סכום אינפלציוני פטור ממס בגין מכירת המוניטין בסך 2,989,547 ש"ח. המערער דיווח, כי נכס המוניטין החל לצמוח בשנת 1964, עת הוסמך כעורך דין. החברה רשמה בספריה את המוניטין הנרכש כרכוש אחר, כנגד יתרת זכות למערער.
לטענת המערער, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים סבה סביב טיבו של הנכס שמכר המערער לחברה. המערער טען כי, מכר נכס מוניטין לחברה.
המשיב טען, כי עסקינן במכירת זכותו של המערער בשותפות לידי החברה. מכירת הזכות בשותפות חייבת במס רווח הון ריאלי בסך 3,000,000 ש"ח, ולא תזכה את המערער בחישוב סכום אינפלציוני פטור לפי הוראות סעיף 88 לפקודה. לחילופין, סבר המשיב, כי ככל שיקבע שהמערער אכן מכר מוניטין, הרי שהמוניטין הלה צמח רק החל מיום 1.9.1999, מועד הקמת השותפות. לחילופי חילופין, טען המשיב, כי מכירת המוניטין שבבעלות המערער לחברה, בבעלותו המלאה, מהווה בנסיבות העניין עסקה מלאכותית, כמשמעות המונח בסעיף 86 לפקודה.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בפני כב' השופט מגן אלטוביה:
♦ ביהמ"ש דן ארוכות ורבות בשאלת מכירת נכס המוניטין, המוניטין הינו ה"סבירות" כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק", וכן "המוניטין מבטאים, אפוא, את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק" (ע"א 7493/98 שלמה שרון נ' פ"ש)(להלן:"פרשת שרון") עם זאת, ביהמ"ש הבחין בפרשת שרון בין מכלול היתרונות שנצברו לעסק, אשר הם: "מקורות המוניטין", לבין התוצרים הנובעים מאותם יתרונות, הם: "פירות המוניטין". בפרט בעיסוקים מסוימים המכונים "'מקצועות חופשיים" מקורות המוניטין אחוזים בעסק או בעוסק עצמו, טבועים בו ואינם ניתנים להפרדה ממנו באשר הוא. המקורות הם המוניטין האישי, אשר הוא כאחד מתכונותיו האישיות של האדם ולפיכך אינו ניתן לעולם להעברה. פירות המוניטין, לעומת זאת, הם המוניטין העסקי, כלומר תוצר התכונות האישיות, אשר ניתן להפרדה מהתכונות עצמן.
♦בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לפועלו הנרחב והמרשים של המערער ולשם הטוב שנוצר לו מכך. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם שם טוב זה הוא ממקורות נכס המוניטין, כלומר אחת מתכונותיו האישיות של המערער הטבועה בו לנצח, או שמא מדובר בפירות נכס המוניטין, כלומר נכס נפרד אשר ניתן להעבירו ולסחור בו גם במנותק מזהותו של המערער. במקרה דנא, יכולת משיכת הלקוחות, הסבירות, כי הלקוחות (הקיימים והפוטנציאליים) יביאו עסקיהם אל פתחה של השותפות, גלומה באופיו, מהותו ותכונותיו האישיות של המערער. המערער לא הוכיח מהו אותו נכס מוניטין שנמכר לידי החברה, ולא הוכח, כי קיים מנגנון עסקי כלשהו הנפרד מהמערער ומזוהה על ידי הלקוחות כבעל שם טוב בזכות עצמו. במקרה דנא, לא הועבר לידי החברה כל נכס, כדוגמת רשימת לקוחות, אשר יאפשר לה לפנות ללקוחות השותפות ולהציע להם שירותים משפטיים. כמו כן, לא נקבעה תניית אי-תחרות בין הצדדים, העסק לא נמכר כעסק חי כאשר המערער מושך ידיו מהעסק והמערער לא סיפק שירותי ייעוץ לשימור הלקוחות. ממילא קיים ספק מה המשקל שראוי היה להעניק לפעולות אלו שעה שהמערער מבקש למכור מוניטין לחברה בבעלותו הבלעדית ללא כל שינוי באופי הפעילות. בכדי להוכיח מכירת מוניטין, על הנישום להוכיח, כי הגורם אליו נמכר המוניטין רשאי להציג עצמו כממשיכו וכיורשו של המוכר. במקרה זה, החברה הציגה עצמה כמחליפתו של המערער רק מתוקף מעמדו של המערער כבעליה הבלעדיים. לו הייתה החברה נמכרת לידי צד שלישי לא קשור, לא היה בידה כל נכס המבטא את הזכות לפנות ללקוחות השותפות, ודאי שאין בידה נכס המבטא סבירות, כי לקוחות יתקשרו דווקא עם החברה אף בהיעדרו של המערער.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 11.2.2013
ב"כ המערערת: עו"ד משה דרוקר ואריאל דיאמנט
ב"כ המשיב:עו"ד אורית ויינשטיין, פרק' מחוז ת"א
