♦המערערת היא חברה העוסקת בעבודות קידוח לבנייה. המערערת העמידה שתי הלוואות לגורמים שונים, ולא רשמה הכנסות ריבית בגין הלוואות אלה. אחת ההלוואות ניתנה למר ינאי (להלן: "הלוואת ינאי"). בהיעדר ראיות מטעם המערערת ביחס לגובה הריבית שנקבע בהסכמי ההלוואה האמורים, קבע המשיב שיש לזקוף למערערת הכנסות ריבית בגובה הקבוע בסע' 3(י) לפקודה.
♦ המערערת טענה בנימוקי הערעור, כי עובר להגשת נימוקי הערעור טרם עלה בידה לגבות כספים כלשהם כהחזר הלוואה, ומכאן שאין לזקוף לה הכנסות מריבית, אותן יש למסות. המשיב השיב, כי אין רלבנטיות לטענת המערערת, שכן היא מנהלת את ספריה עפ"י השיטה המצטברת, ועל כן היא הייתה אמורה לכלול בספריה את זכותה להכנסות מריבית ולדווח עליה כעל הכנסה.
♦ביהמ"ש קמא נעתר לבקשת המשיב להגדלת השומה בגין הלוואת ינאי, וקבע, כי טענת המערערת נעדרת נפקות, שכן, המערערת מנהלת את ספריה ומגישה דוחותיה בשיטת החשבונאות המצטברת. ביהמ"ש קבע עוד, כי יש מקום לעשות שימוש בסמכות שבסעיף 156 לפקודה ולהורות על תיקון השומה ביחס להלוואת ינאי והגדלתה, באופן בו שיעור הריבית יחושב לפי השיעורים הגבוהים שנקבעו בהסכם ינאי, ולא בהתאם להוראות סעיף 3(י) לפקודה. ביהמ"ש הוסיף, שככל שיוכח, כי הלוואת ינאי עלתה כדי "חוב רע", המערערת תהיה זכאית לדרוש את ההכרה בה כהוצאה עפ"י סעיף 17(4) לפקודה.
♦ המערערת טוענת, כי בעקבות פסק הדין פעל המשיב להוצאת שומות מתוקנות, על יסוד פסק הדין. לטענת המערערת, שהמשיב לא ביקש לחלוק עליה, שומות אלה נסמכו על חישוב של ריבית חודשית בגובה 3.5% על הקרן, בתוספת ריבית דריבית חודשית, וכך נזקפה למערערת תוספת הכנסה. המערערת עומדת על שלושה טעמים, שבעטיים יש מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא: המערערת הייתה רשאית לדווח על הכנסותיה מעסקאות ההלוואה לפי שיטת המזומנים. לתמיכה בטענתה מבקשת המערערת להיבנות מן הדינים החלים בתחום מע"מ.
♦ המערערת טוענת לחלופין, כי גם אם ייקבע, כי עליה לדווח על הכנסות הריבית לפי השיטה המצטברת, הרי שגם לפי שיטה זו אין חובת דיווח על הכנסות ריבית שאיננה משולמת באופן עקבי ושיטתי. בהקשר זה מפנה המערערת לתקן חשבונאות מס' 25 של המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות, לפיו אין מקום לרישום ריבית כהכנסה כאשר צפוי, כי הריבית לא תשולם. המערערת טוענת, כי ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר ביסס את החלטתו
להפעיל את סמכותו שבסעיף 156 לפקודה, על כך שהמערערת לא הציגה את הסכם ינאי בשלבי ההשגה ואף בערעור, אלא רק במועד עריכתן של החקירות הנגדיות. המערערת טוענת עוד, כי סוגיית הריבית הרעיונית כלל לא הייתה במחלוקת בדיונים בין הצדדים בעת שלב השומה.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעורים אזרחיים – הש' (בדימ') א' פרוקצ'יה, הש' ס' ג'ובראן, הש' ח' מלצר:
♦הש' מלצר קבע, כי טענת המערערת ביחס לזכותה לדווח על הכנסות הריבית לפי שיטת המזומנים – היא חדשה, והיא מלווה בבקשה להוספת ראיות בשלב הערעור, ראיות אשר את רובן לא הייתה כל מניעה להציג ב ערכאה הדיונית. הכרעה בסוגיות ללא תשתית עובדתית מתאימה, והכרעה של ערכאת הערעור בטענות משפטיות שלא נדונו כלל בערכאה הדיונית– ככלל איננה מקובלת. מאידך גיסא, אין מקום להיעתר גם לבקשת המשיב, לדחיית טענות המערערת לגופן, בהיעדר תשתית מספקת.
♦הש' מלצר קבע, כי לטענתה החלופית של המערערת, כי לפי השיטה המצטברת אין חובת דיווח על הכנסות ריבית שאיננה משולמת באופן עקבי ושיטתי- אין מקום להכרעת בביהמ"ש שלערעור לגופם של דברים. אין מקום לקיום דיון משפטי בשאלת תחולתו של תקן 25 על עניינה של המערערת, כשדיון כזה לא התקיים בביהמ"ש קמא. הש' מלצר קבע, כי טעם עיקרי לשימוש החריג בסמכות להגדלת השומה הוא שלאחר שנערך כבר דיון דו-שלבי בשומתו של הנישום בפני פ"ש, ניתן להניח שהשומה הסופית שנקבעה – היא כזו שלא יהיה צורך להגדילה. החשש העיקרי בהפעלת הסעיף הוא שנישום, שעתר כנגד חיוביו במסגרת שומה פלונית, ימצא עצמו מחויב בתשלום מס בהתאם לשומה מוגדלת, בלא שהייתה לו הזדמנות להתגונן מפני הגדלה זו. הש' מלצר קבע, כי "דרך המלך" לפניית פ"ש לביהמ"ש בבקשה להגדלת השומה היא, לציין באופן מפורש מהי השומה הנכונה אשר לדעתו ביהמ"ש צריך לקבוע לנישום, ולפרט את התחשיב המביא לאותה שומה. הש' מלצר קבע, שהמשיב לא צעד ב"דרך המלך".
♦ביהמ"ש הציע על החזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי: המשיב יוכל לעתור לביהמ"ש להגדלת השומה, והמערערת תוכל להציג את הטענות שהעלתה בערעור.
התוצאה:
♦ הערעור התקבל באופן חלקי הדיון הוחזר לבימ"ש קמא.
ניתן ביום 5.7.11
ב"כ המערערת: עו"ד לאה מרגלית
ב"כ המשיב: עו"ד יהודה ליבליין