♦ ביום 16.12.07 וביום 1.12.07 הוציאה המערערת, שתי חשבוניות זיכוי לחברת נוקיה סימנס, שסכום המע"מ הכולל הינו 77,240 ש"ח (להלן: "חשבוניות הזיכוי"). המשיב סבר, כי חשבוניות הזיכוי הוצאו שלא כדין. על כן, הוציא המשיב למערערת, ביום 3.5.11 שומה לתקופת דו"ח נובמבר - דצמבר 2007. השומה נשלחה למערערת, בפקס, סמוך לאחר המועד שבו ניתנה. ביום 2.1.12 הגישה המערערת השגה על השומה. ביום 31.1.12 שלחה המערערת למשיב מכתב נוסף, אשר הוכתר על ידה בכותרת "השגה מטעמים מיוחדים", בו ציינה המערערת כי היא ידעה על השומה באיחור (שני המכתבים יכונו להלן יחדיו: "ההשגה"). ביום 28.2.12 נדחתה השגת המערערת לאור האיחור בהגשתה, ומאחר שלא הוצג כל טעם מיוחד לאיחור זה. על דחיית ההשגה, הגישה המערערת את הערעור נשוא פסק הדין. המערערת טענה בערעור, כי חשבוניות הזיכוי הוצאו על ידה בעקבות הסכם מכירת פעילות החברה לאחד משותפיה שפרש, מר רמי שפט, וכי היא מעולם לא סיפקה שירות לחברת נוקיה סימנס, שאליה יצאו חשבוניות הזיכוי. חשבוניות הזיכוי נעשו בתיאום מלא עם המשיב, שאף ביצע למערערת ביקורת ספרים בחודש אוגוסט 2008, בסיומה לא רק שלא קבע המבקר מטעם המשיב, מר יהודה אשר (להלן: "המבקר"), כל ממצא מחייב לחובת המערערת, אלא שהוא אף אישר את תקינות חשבוניות הזיכוי. על כן, ® לשיטת המערערת, המשיב לא היה רשאי להוציא את השומה שכן, הזיכויים הוצאו כדין. המערערת מוסיפה וטוענת, כי השומה לא הומצאה לה ע"י המשיב, זאת חרף מאמצים רבים וניסיונות לקבלה. גם החלטת המשיב הדוחה את ההשגה לא הומצאה לה במועד, ומכאן האיחור בהגשת הערעור. המשיב בתשובתו לערעור, טען, כי תמורת החשבוניות שבגינן הוצאה שומת העסקאות שולמה למערערת, עובדה שהמערערת אינה חולקת עליה. המערערת לא השיבה לנוקיה סימנס את הכספים ששולמה לה, והעסקה נשוא החשבוניות לא בוטלה, כך שמטרת חשבוניות הזיכוי הייתה שלא לדווח למשיב על התקבולים. בנוסף לאמור לעיל, הגיש המשיב בקשה לסילוק על הסף. עוד נטען, כי ההשגה הוגשה זמן ניכר לאחר תום 30 הימים הקבועים בסעיף 82(א) לחוק מע"מ להגשת ההשגה, וכי זכות המערערת להגשתה חלפה ביום 5.6.11. למצער, משראתה המערערת כי ההשגה לא תוגש על ידה במועד הנקוב לכך, היה עליה להגיש בקשה להארכת המועד, אלא שגם זאת לא עשתה המערערת. לטענת המשיב, המערערת ידעה על אי רישום ההשגה, לכל המאוחר, ביום 8.3.12, עם מסירת ההחלטה לידי רו"ח קופמן אדוארד מטעמה (להלן: " קופמן"), ומכאן שאף זכות זו חלפה ביום 8.4.12, כקבוע בתקנה 2(א) לתקנות מע"מ (סדרי הדין בערעור), התשל"ו – 1976.
ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו בפני כב' השופט איתן אורנשטיין:
♦ביהמ"ש קבע, כי אין חולק, כי המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בהתאם לתקנה 8 לתקנות מע"מ, המקנה לביהמ"ש סמכות להארכת המועד להגשת ערעור, אם ניתן טעם מספק. השאלה שבמחלוקת, הינה, אפוא, מה המועד שבו ידעה המערערת, לראשונה, על החלטת מר הרשברג, מנהל תחום ביקורת חשבונות אצל המשיב (להלן: "הרשברג"), בדבר דחיית ההשגה. טענת המשיב לפיה המערערת ידעה על אי רישום ההשגה שמשמעה דחיית ההשגה, לכל המאוחר, ביום 8.3.12, עם מסירת ההחלטה לקופמן, במהלך פגישתו עם הרשברג. ודוק, ביום 8.3.12 נפגש רו"ח קופמן עם הרשברג, בעניינה של המערערת ומטעמה, ואין חולק כי קופמן קיבל מהמשיב באותו מעמד את מכתב המשיב מיום 28.2.13, לפיו ההשגה נדחתה למעשה מחמת שלא ניתן לרשום אותה, עקב האחור בהגשתה. דא עקא, המערערת טוענת כי קופמן לא העביר לידה העתק ממכתב המשיב, וכך גם עולה מתצהירו של קופמן, הגם שהוא מודה בסעיף 5 לתצהירו כי קיבל את המכתב מיום 28.2.12 הדוחה את ההשגה. אין בידי ביהמ"ש לקבל טענה זו. ביהמ"ש קבע, תמוה בעיני כי קופמן, ששירותיו נשכרו על ידי המערערת, קיבל את מכתב המשיב הדוחה את ההשגה, אך בחר להחזיקו בידו, תחת העברתו לידי המערערת. ביהמ"ש מוסיף, כי גם אם יצא מנקודת הנחה, כי כך פעל קופמן, הרי שגם בכך אין לסייע למערערת. שהרי, קופמן פעל כשלוח מטעמה, ובהתאם להוראות סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965, הרי שיש לראות במערערת כמי שקיבלה את מכתב המשיב עם מסירתו לידי קופמן. מכאן, שהמועד להגשת הערעור חלף ביום 8.4.12, בעוד שהערעור הוגש לפתחו של ביהמ"ש רק ביום 4.6.12, מבלי שהוגשה לביהמ"ש בקשה להארכת מועד, ומבלי שיש למערערת טעם מיוחד. בנסיבות, דין הערעור להיות מסולק על הסף.
התוצאה:
♦הערעור נמחק על הסף.
ניתן ביום 30.1.2013
ב"כ המערערת: עו"ד מרואן ג'דעון
ב"כ המשיב" עו"ד יונתן בן דוד
