♦לעוררת זכויות בעלות במקרקעין הידועים כגוש 4272 חלקה 54 בראש העין (להלן: "החלקה") בשטח של 1,500 מ"ר. על שליש מהחלקה בנוי ביתה של העוררת. העוררת ובעלה המנוח רכשו את החלקה בשנות השישים, ובנו על השטח הנותר של החלקה בית כנסת, אשר נהרס בחודש מאי 2011. בשנת 1991 יזם בעלה של המנוח (להלן: "המנוח") הקמת עמותה בשם "ידע מראש" (להלן: "העמותה"), שתנהל את כספי בית הכנסת. בשנת 2006 קבלה העמותה חלקת אדמה ציבורית לבנות בית כנסת חדש. העמותה החלה לבנות את בית הכנסת תוך שימוש, בין היתר, בכספים שהמנוח הילווה לה. בשנת 2007 נפטר המנוח. המנוח ציווה על אשתו ובנו למכור 1,000 מ"ר משטח החלקה ולהעביר את התמורה מהמכירה לעמותה כדי להשלים את בניית בית הכנסת, שהיה במצב של שלד. בחודש פברואר 2009 מכרה העוררת 1,000 מ"ר משטח המגרש תמורת 950,000 ש"ח למשה אהרון ולאשר עובדיה. בחוזה המכר נאמר, כי התמורה תימסר להשלמת בית הכנסת. בית הכנסת החדש הושלם ומנוהל על ידי העמותה. המשיב חייב את העוררת לשלם מס שבח והשגה על כך נדחתה ביום 11.11.2010.
♦ביום 20.5.2012 פנתה העוררת למחלקת המלכ"רים בבקשה ליתן לה פטור על שומת מס שבח, בטענה, כי כספי התמורה ממכירת חלק מהחלקה ניתנו לבניית בית הכנסת המשמש את הציבור. הבקשה נידחתה ביום 15.10.2012. ביום 14.11.2012 פנתה העוררת שוב למחלקת המלכ"רים וצירפה לבקשה את הצעת חוק מיסוי מקרקעין (להלן: "הצעת החוק"), על מנת לשכנע את המחלקה ליתן לה פטור. גם הבקשה החדשה נידחתה ביום 14.12.2012, לאחר הגשת הערר.
בשתי הפעמים נידחתה הבקשה מאותם נימוקים, כי מי שמכרה את החלקה הייתה העוררת ולא העמותה, וכי גם אם העוררת הייתה מעבירה את החלקה לעמותה, העמותה הייתה צריכה להמתין חמש שנים על מנת לקבל פטור מתשלום מס שבח בהתאם לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק").
♦העוררת מבקשת לקבל את בקשתה לפטור בהסתמך הצעת החוק, המבקשת לעודד הורשת דירות או חלקי דירות למוסדות ציבור. לטענת העוררת, יש לבחון את העסקה של מכירת חלק מהמגרש לפי תכליתה, שהיא העברת התמורה לבניית בית כנסת ולכן יש להעניק לה פטור מתשלום המס.
אשר לנימוק האחר לדחייה ‑ טוענת העוררת, כי העמותה החזיקה בחלק מהחלקה יותר משנה. בנוסף העמותה הינה מוסד ציבורי מיום הקמתה בשנת 1991, עוד לפני שהוכרה וקיבלה פטור לפי סעיף 46 לפקודה, ביום 26.11.2011.
בביהמ"ש המחוזי בירושלים – כב' הש' בדימוס משה רביד:
♦ביהמ"ש קבע, כי דין הערר להידחות על הסף. המועד להגשת ערר, בהנחה שמדובר בהחלטה של המנהל בהשגה הוחמץ, כי ההחלטה ניתנה בחודש מאי 2012 ואין פלוני יכול בהגשת בקשה חדשה להאריך את המועד ללא הגשת בקשה להארכת מועד. על ההחלטה המקורית מחודש אוקטובר 2012 לא הוגש ערר ובכך החמיצה העוררת את המועד להגשת הערר.
העוררת מנועה מלפנות לוועדה מהטעם שהחמיצה את המועד להגשת ערר על החלטת המשיב ממחוז המרכז מיום 11.11.2010. על החלטה זו הייתה העוררת צריכה להגיש ערר, אלא שהיא חדלה וישבה באפס מעשה. גם אם הייתה העוררת צולחת את המכשולים הללו, הייתה מעלה חרס בידה. מנהל מחלקת מוסדות ציבור אליו פנתה העוררת פעמיים אינו מנהל כמוגדר בסעיף 1 לחוק. מנהל מחלקת מוסדות ציבור לא מונה כמנהל לעניין חוק זה ולכן אין לוועדה סמכות לדון ולבקר את החלטתו. הערר הוא של העוררת ולא של העמותה, שהיא הזכאית, אם בכלל, לפטור.
♦ביהמ"ש קבע, כי המהות הכלכלית של העסקה הייתה מכר של חלק מהמגרש לקונים. העובדה שהתמורה ניתנה לאחר זמן כתרומה לעמותה אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לא הייתה מכירה ללא תמורה למוסד ציבורי. לפי דיני חוזים מכירה היא בין שני צדדים לחוזה לא בין מוכר, קונה ומוטב של המוכר. העמותה לא הוכרה כמוסד הציבורי בעת המכירה של חלק מהחלקה על ידי העוררת כנדרש בסעיף 61(ד)(ה) לחוק. גם העוררת מודה בכתב הערר, כי העבירה את תמורת המכירה רק לאחר שעמותה קיבלה הכרה לפיח סעיף 46 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). רשויות המינהל פועלות לפי חוקים שנחקקו ולא לפי הצעות חוק, שאין יודע אם יקבלו גושפנקה של הכנסת. יתרה מזו, הצעת החוק מדברת על מכירת דירת מגורים מזכה (המוגדרת בסעיף 49 לחוק) שקיבל מוכר שהוא מוסד ציבורי. לפיכך, גם אם היה מתקבל התיקון הוא לא היה חל על העוררת. לא העמותה היא המוכרת אלא העוררת. גם תתקבל הצעת החוק ואף אם הוראותיה היו עשויות לחול על העוררת, מה שאין כן כאמור, אין להניח שתהיה להצעת החוק תחולה רטרואקטיבית על עסקאות שהסתיימו ונחתמו.
תוצאה:
♦הערר נדחה. ואף נרמז שהערעור היה ערעור סרק.
ניתן ביום 24.2.2013
ב"כ הצדדים: לא צויין
