♦ על פי חוזה ההעסקה של המערער מיום 24.4.2003 היה הוא צפוי לכהן כמנכ"ל חברת לומיניס למשך תקופה של 4 שנים, עד ליום 20.6.2007. על פי סעיף בחוזה, במקרים מסוימים של הפסקת ההתקשרות בין הצדדים מוקדם מיום 20.6.2007, תשלם חברת לומיניס למערער פיצוי בסך השווה לסכומים אשר היו משולמים לו היה מוסיף לעבוד עד תום חוזה ההעסקה. במהלך שנת 2006 נמכרה השליטה בחברה ובסמוך לכך הוחלט על סיום העסקתו של המערער בחברה.
המערער ונציג הרוכשים הגיעו להבנות בנוגע לאופן סיום תפקידו של המערער, ובהתאם לכך, סיים המערער את תפקידו בחברה ביום 5.12.2006. ביום 18.3.2007 נחתם בין הצדדים חוזה היפרדות, אשר נקבע כי נכנס לתוקפו החל מיום 1.1.2007, כ-6 חודשים לפני מועד תום ההעסקה הקבוע בחוזה ההעסקה.
במסגרת חוזה ההיפרדות התחייב המערער לאי שימוש במידע סודי, הסכים, כי כל קניין רוחני שיוצר או פותח על ידיו בתקופת העסקתו הוא בבעלות חברת לומיניס. בחוזה נקבע גם, כי המערער יקבל סך של $1,115,390, המהווים סך של 4,508,406 ש"ח נכון לאותה העת. בחוזה נקבע גם, כי בתמורה לתשלום הנ"ל מוותר המערער על כל זכויות, תביעות או דרישות שיש לו, או העשויות להיות לו, כנגד חברת לומיניס. המערער פנה אל המשיב, פקיד שומה כפר סבא, במכתב מיום 15.5.2007 בו טען כי התשלום הנ"ל מהווה הכנסה הונית, החייבת במס בשיעור 20%, מאחר שהוא ניתן כפיצוי בגין התחייבותו לאי-תחרות, שמירה על סודיות והתחייבות לא להשתמש במידע סודי. המשיב לא קיבל עמדת המערער וקבע, כי התשלום הינו תקבול פירותי, אשר חייב בשיעור המס השולי של המערער. מכאן הערעור.
♦לטענת המערער, עם סיום תפקידו בחברת לומיניס חששה החברה מהאפשרות שהמערער יתחרה בה, על כישוריו וניסיונו הייחודיים, ולכן פנתה אליו בבקשה להאריך את תקופת אי-התחרות, שנקבעה בחוזה ההעסקה ל- 12 חודשים ובסופו של משא ומתן בין הצדדים הוסכם כי התקופה תוארך ל-20 חודשים בתמורה לתשלום של כ- 1.115 מיליון דולר למערער. על פי המערער, הסכום הנקוב בחוזה ההיפרדות נקבע בדרך של משא ומתן וניתן כולו בעבור הסכמתו לאי- תחרות. המערער טען כי לחברת לומיניס ניסיון מר עם עובדים בכירים בחברה שהתחרו בה לאחר פרישתם מהחברה. לאור ניסיון זה, הסכמת המערער לאי-תחרות הקנתה ללומיניס יתרונות כלכליים אשר היא הייתה מוכנה לשלם בעבורם.
♦לטענת המשיב, על פי חוזה ההעסקה היה המערער זכאי לתשלום משכורתו, לרבות בונוסים והטבות אחרות, עד ליום 20.6.2007. עוד טען המשיב כי המערער היה זכאי לקבל הודעה בכתב 180 ימים עובר למועד סיום העסקתו. המשיב הוסיף כי בהתאם לסעיף 17 לחוזה ההעסקה, למערער אף ניתנה ערבות בנקאית על ידי בנק הפועלים על סך $3,000,000 להבטחת תשלום הסכומים המגיעים לו. בעקבות פניית המשיב אל חברת לומיניס, היא העבירה למשיב טבלה המפרטת את הרכיבים בגינם קיבל המערער את התשלום האמור. לטענת המשיב, חישוב זה מעיד על כך שהתשלום ניתן למערער בגין זכויות שהגיעו לו במסגרת יחסי עובד-מעביד מול חברת לומיניס ועל פי הסכם העסקתו.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני כב' השופט מגן אלטוביה, קבע:
♦יוזמת סיום ההעסקה של המערער הגיעה מכיוונה של חברת לומיניס. אמנם, הדבר נבע משינוי השליטה בחברה שהוביל את החברה לנקוט בכיוון אסטרטגי חדש. עם זאת, חוזה ההעסקה של המערער קובע בבירור כי במקרה של שינוי שליטה, רק למערער תהיה שמורה הזכות לסיים ההתקשרות. משלא הפעיל המערער זכות זו, הרי שסיום העסקתו נעשה מתוקף הסעיף בחוזה ההעסקה, אשר מקנה למערער זכות לקבלת הודעה מוקדמת. מאחר שלא הוכח כי ניתנה הודעה מוקדמת כאמור, הרי שאכן היה המערער זכאי במועד סיום העסקתו לקבלת דמי הודעה מוקדמת בגובה כ- 6 חודשי שכר, לא כולל הטבות.
בית המשפט הנכבד קבע, כי התשלום שקיבל המערער ניתן כולו בגין רכיבי שכר שהיה זכאי להם עוד מתוקף חוזה ההעסקה המקורי שלו מול חברת לומיניס. לפיכך נקבע כי לא שולם במקרה דנא דבר בעבור הסכמת המערער לאי-תחרות. משכך לא נדרש בית המשפט הנכבד לשאלת אופן סיווג תמורה ששולמה בגין הסכמה של עובד לאי-תחרות, ושיעור המס שיחול על תמורה זו.
תוצאה:
♦הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב ובכללם שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 55,000 ש"ח.
ניתן ביום 21.3.2013
ב"כ המערער: עו"ד ענת טנא ויהודה ליבליין
ב"כ המשיבה: עו"ד קרן יזדי-סופר, פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
