♦המערער החל לעבוד כמנכ"ל חברת בייטמן ישראל בע"מ (אשר מניותיה הוחזקו ע"י חברה הולנדית) בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. על פי הסכם הקצאה שנערך בין החברה למס' עובדים, בהם המערער, רכשו אותם עובדים מניות בכורה של החברה. המערער רכש 52,800 מניות תמורת סכום של 63,360 ש"ח. בהסכם ההקצאה נקבע כי המניות שיקבלו העובדים תוחזקנה על ידי נאמנות בשם "בטפרו", הרשומה באיי הבתולה. במהלך השנים חילקה החברה דיבידנד לעובדים הבכירים. בשנים 2002-1998 קיבל המערער סכום כולל של כ-15 מיליון ש"ח. ביום 30.10.2000 קיבלה האסיפה הכללית של החברה החלטה להמיר את כל מניות הבכורה של החברה למניות רגילות. בחודש פברואר 2002 נשלח למערער מכתב פיטורין. פיטוריו נכנסו לתוקף, לאחר מספר חודשים של הודעה מוקדמת, ביום 31.05.2002. ביום 29.11.2002 נעשה הסכם פרישה בין החברה לבין המערער. בהסכם נקבע כי החברה תחלק למערער דיבידנד של 2 מיליון דולר. עוד נקבע כי "בטפרו" תשלם למערער 280,000 דולר עבור מניותיו וכי הוא יקבל דמי ייעוץ בסך 100,000 דולר. בהסכם אף נקבע כי המערער יישא בתשלומי מיסים בגין מעמדו כמוכר המניות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך קובעו כי יש לסווג את התשלומים שקיבל המערער כתשלומים ששולמו לו מכוח היותו עובד, ולא כדיבידנדים. בנוסף, בית המשפט קיבל את עמדת המשיב בכל הנוגע לאופן חישוב הרווחים הראויים לחלוקה וקבע כי הרווחים האיקוויטים אינם של החברה ומשאינם בגדר "הכנסה", הרי שאין הם גם רווחים שהיו חייבים במס, אלמלא פוטרו ממנו. לפיכך, אין מקום להתחשב בהם לצורך חישוב החלופה המיסויית של רווחים ראויים לחלוקה. מכאן הערעור.
♦לטענת המערער, הסכומים מהווים דיבידנדים, בשל היותו בעל מניות בה. המערער טען , בין היתר, כי אם אומנם מדובר בתשלומים שיש לסווגם כשכר עבודה, הייתה חובה ליצור סימטריה באופן שהסכומים יירשמו אצל החברה כהוצאה. עוד נטען, כי עם העובדים האחרים נעשה הסכם פשרה ולא הייתה סיבה להפלות את המערער לעומת העובדים האחרים.
♦לטענת המשיב, מדובר בסכומי כסף ששולמו למערער כהכנסת עבודה. רכישת המניות בחברה נעשתה כרכישת מניות בהלוואת שיעבוד Non Recourse ולכן ראה בה הכנסת עבודה או לחלופין ביקש לראות בתשלום הדיבדנד ששולם ב- 2002 רווח הון ממכירת מניות.
המשיב סירב עוד להכיר בסכום האינפלציוני המתקבל על-פי חישוב הרווחים הראויים לחלוקה, וזאת מאחר שלטענתו רווחי האקוויטי אינם בגדר "רווחים הראויים לחלוקה".
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני כב' השופט הנשיא א' גרוניס, כב' השופטת א' חיות וכב' השופט נ' סולנברג:
♦ביהמ"ש קבע, כי הסכם ההקצאה יצר מבנה מיוחד שעל פיו מניות הבכורה של העובדים הבכירים יוחזקו בידי נאמנות. עוד נקבע, כי לאותם עובדים לא תעמוד זכות להוריש את המניות ועם סיום יחסי העבודה תהא עליהם חובה להחזיר את המניות. מסתבר, כי לצורך חישוב הסכומים ששולמו לעובדים הבכירים נלקחו בחשבון רווחים של חברות אחרות בחו"ל, שהשתייכו לקבוצת החברות עליהם נמנתה החברה. הרווחים של אותן חברות בחו"ל לא נכללו בדו"חות הכספיים של החברה. המערער אף לא היה בעל מניות בחברות הזרות. אף על פי כן, הרווחים של אותן חברות נכללו בתחשיב של "הדיבידנדים". זאת ועוד, חרף העובדה שמניות הבכורה הומרו למניות רגילות בשנת 2000 המשיכו העובדים הבכירים, כולל המערער, לקבל סכומי כסף שהוגדרו משום מה כדיבידנדים. הנתונים שציינו, בוודאי בהצטברם יחד, מובילים למסקנה שנכון היה לסווג את סכומי הכסף שקיבל המערער לא כדיבידנדים אלא כתשלומים ששולמו לו אך ורק בשל היותו עובד החברה. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי אין מקום לקבל את הטענה, כי אם אומנם יסווגו התשלומים שקיבל המערער כהכנסת עבודה, הייתה חובה על רשויות המס לרשום את אותם התשלומים כהוצאה אצל החברה. מתברר, כי בין החברה והעובדים הבכירים האחרים, שהמשיכו לעבוד בחברה, לבין רשויות המס, נעשה הסדר. על כן, מה לו למערער שילין לגבי היעדר סימטריה, כאשר נעשה הסדר שהחברה עצמה הייתה צד לו והסכימה לו. כמו כן נקבע כי אין לקבל את טענתו של המערער כי הוא הופלה ביחס לעובדים האחרים. מתברר, כי העובדים האחרים לא פוטרו מן החברה אלא המשיכו לעבוד בה, בניגוד למערער, וכי החברה הסכימה ליטול על עצמה את המס שאותם עובדים נדרשו לשלם בגין התשלומים ששולמו להם. במלים אחרות, מצבו של המערער שפוטר שונה לחלוטין מזה של העובדים האחרים. על כן, לא נתקבלה אף הטענה שהמערער הופלה על ידי רשויות המס ביחס לעובדים האחרים. על האמור, בית המשפט הנכבד דחה את הערעור והישא את המערער בשכר טרחה בסך 50,000 שח.
התוצאה:
♦הערעור נדחה
ניתן ביום 2.4.2013
ב"כ המערער: עו"ד ד"ר משה שקל; עו"ד עופר אלבוים; עו"ד טלי יהושע
ב"כ המשיב: עו"ד עמנואל לינדר, פרקליטות המדינה
