♦ אלעד גלובל בע"מ (להלן: "המערערת 1") נוסדה והחלה לפעול בשנת 71' תחת השם "תעשיות שלטים עבודי בע"מ". בשנת 93' הפכה להיות חברה ציבורית. בשנת 1998 נמכרה פעילותה של המערערת 1, ועד לשנת 2004 לא התנהלה על ידי המערערת כל פעילות עסקית מהותית. סכום ההפסדים העסקיים המועברים של המערערת 1 לצורכי מס, נכון ליום 31.12.1998, עמד על כ- 25 מיליון ש"ח. במהלך שנת 2002 מכרו בעלי השליטה דאז במערערת 1 את מניותיהם בחברה, אשר היוו כ- 85% מסך הון המניות של החברה, לידי
מניות המערערת 1 לידי המערערת 2. החל משנת 2004 החלה המערערת 1 לפעול בתחום האחסון וסיפקה שירותי אחסון למערערת 2, לבעלי השליטה בה ולחברות הקשורות להם והן לצדדים שלישיים. ביוני 2005 העבירה המערערת 2 את פעילותה העסקית למערערת 1 בתמורה להקצאת מניות על פי סעיף 104א לפקודת מס הכנסה. במקביל, מרבית עובדיה של המערערת 2 ושל בעלת השליטה בה עברו להיות מועסקים על ידי המערערת 1. המערערת 1 קיזזה את ההפסדים הצבורים שברשותה כנגד הכנסתה החייבת בשנות המס שבערעור, וכן בשנת המס 2004. פקיד שומה גוש דן (להלן: "המשיב") קבע כי רכישת מניות המערערת 1 על ידי המערערת 2 וקיזוז ההפסדים הצבורים כנגד הכנסתה החייבת של המערערת 1 מהווים עסקה מלאכותית. בשל האמור, ביקשו המערערות מביהמ"ש לקבל על הסף את הערעור על שומות שקבע להן המשיב בצו לשנות המס 2005 – 2007.
♦ לטענת המערערות, מאז שנת 1998, עת הפסיקה המערערת 1 את פעילותה העסקית, ועד שנת 2005, עת קביעת השומה הראשונה נשוא ערעור זה, לא נערכה למערערת 1 כל שומה על ידי המשיב. לטענת המערערות, שיהוי המשיב בתקיפת ההפסד מפר את חובת ההגינות שלו ויצר אצלן טענת הסתמכות. לחילופין, טוענות המערערות כי היה על המשיב לתקוף את הזכאות להפסד בשנת 2003, עת הועברו מניות המערערת 1 להחזקת המערערת 2, או בשנת 2004, השנה הראשונה בה קוזז ההפסד כנגד ההכנסה החייבת. לעניין שנת המס 2005 טענות המערערות כי המשיב הפעיל סמכותו לפי סעיף 145(א)(2) לפקודה, להאריך את תקופת ההתיישנות לקביעת השומה, שלא כדין. לטענת המערערות, לאור עקרונות המשפט המנהלי הארכת תקופת השומה יכול שתיעשה רק לאחר שהנישום הוזמן לשימוע, וההחלטה תינתן רק לאור טעמים מיוחדים שיוסברו וינומקו על ידי המשיב.
♦ לטענת המשיב, רכישת מניות המערערת 1 על ידי המערערת 2 וקיזוז ההפסדים הצבורים כנגד הכנסתה החייבת של המערערת 1 מהווים עסקה מלאכותית, כמשמעות המונח בסעיף 86 לפקודה.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' השופט מגן אלטוביה:
♦ ביהמ"ש קבע, כי טענת הסתמכות הינה טענה עובדתית אשר הטוען לה נדרש להוכיח, כי שינה מצבו לרעה בגין הסתמכותו. שומות שהן תקציר טכני בלא ביקורת ובדיקה והפעלת שקול דעת, אינן מהוות בסיס לטענת הסתמכות. רשות המיסים אינה יכולה לבדוק ולבחון את כל הדיווחים. מידע זה ידוע לציבור הנישומים ולמיצגיהם. לכן, לטעמו של כב' השופט, שומות שלא עברו דרך המסנן של הפעלת שקול דעת ממשי של פקיד השומה אינם ברגיל בסיס לטענת הסתמכות. בתיק שבו מוצהר שנה אחר שנה, כי אין פעילות עסקית, אין הכנסות ואין הוצאות וכל שיש בו הם אותם הפסדים מועברים משנים עברו, אין להטיל על הרשות, המטפלת ברבבות דוחות הצהרות וריבוא מזה מסמכים, חובה מידית של איתור ובחינת ההפסדים המועברים. ביהמ"ש הוסיף, כי הפסד שדווח בדיווח שנתי שלא עבר ביקורת, אינו "רוכש הגנה נוספת" מפני תקיפתו רק בשל שבשנים העוקבות שבהן לא הייתה כל פעילות עסקית או אם הייתה פעילות עסקית מזערית, לא בחן המשיב את טיבם של אותם הפסדים. כמובן שקביעה זו מותלית נסיבות. למשל גודלם של ההפסדים, משך הזמן שחלף מאז שנוצרו, האם המשיב היה ער להם ובחר שלא לתקוף אותם הם רק חלק מהשיקולים שישקלו.
♦ ביהמ"ש סבר, כי המערערות לא הבהירו או הוכיחו בשום צורה כיצד מצבן השתנה לרעה כתוצאה מהחלטת המשיב. למעשה, המערערות נמנעו מצירוף תצהיר לבקשתן אשר ממנו ניתן ללמוד על הסתמכותן לכאורה על החלטת המשיב. כבודו הוסיף כי אף אם היה משוכנע כי נפל פגם בהתנהלות המשיב, אין הכרח כי הדבר יוביל לבטלות השומה. עקרון הבטלות היחסית קנה שביתה בשיטת בתי המשפט, ועל פיו אף במקרים בהם נפל פגם בהתנהלות הרשות הציבורית ניתן יהיה להכשיר את התוצאה הסופית. בטלות ההחלטה תתקבל על יסוד שני שיקולים: האחד, האם ההפרה עשויה הייתה להשפיע על ההחלטה; השני, מה תהיה הפגיעה בטובת הצדדים מזה ובטובת הציבור מזה אם ההחלטה המנהלית תבוטל בגין ההפרה.
תוצאה:
♦ הבקשות נדחות
ניתן ביום 6.6.2013
ב"כ המערערות: עוה"ד עמרי קאופמן ורחל אלוש
ב"כ המשיב: עוה"ד אריק ליס פרק' מחוז ת"א (אזרחי).