♦ בשנות המס שבערעור עסקה המערערת בהפצת טלפונים ניידים מדלת לדלת ובתוך כך העסיקה אנשי מכירות שחולקו לצוותים ושיווקו את מוצרי המערערת באזורים שונים. בראש כל צוות עובדים עמד ראש צוות שהסיע את אנשי הצוות ומוצרי החברה אל אזור המכירה ברכבו הפרטי. מלבד השכר עפ"י תלושי המשכורת נהגה המערערת לשלם לראשי הצוותים תשלום חודשי נפרד בגין הוצאות דלק שהוציאו (להלן: "התשלום הנוסף"). בעקבות ביקורת ספרים שערך המשיב אצל המערערת, הוצאו למערערת שומות ניכויים בגין התשלום הנוסף ששילמה המערערת לעובדיה ובנוסף ערך המשיב תאום מס לעובדי המערערת לגביהם מצא, כי עבדו בעבודה נוספת. המערערת חויבה בהפרשי הניכויים שנבעו מתיאום המס. השגת המערערת נדחתה ומכאן הערעור.
♦ לטענת המערערת, הוצאות הדלק בגינן שולם התשלום הנוסף הינן הוצאות אשר הוצאו בייצור הכנסתה של המערערת. לפיכך, התשלום הנוסף אינו מהווה הכנסת עבודה בידי עובדי המערערת ואינו בא בגדר סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). לחילופין, אם וככל שיש לראות בתשלום הנוסף הכנסה של העובדים, יש לסווג הכנסה זו כהכנסה משכירות כאמור בסעיף 2(7) לפקודה, ובמקרה כזה אין המערערת חייבת בניכוי מס במקור.
עוד טוענת המערערת, אם וככל שניתן לראות בתשלום הנוסף הכנסה של העובדים יש לחייב את המערערת בגין המס שצריכה הייתה לנכות במקור ולא להתייחס לסכום ששולם לעובד כאילו היה תשלום לאחר הפחתת שיעור המס השולי בו חייב העובד (גילום מלא). בעלי המערערת, יולי לוין ויורי סטפינסקי, הגישו דוחות מס אישיים ועל כן, אין לחייב את המערערת בתיאום המס שערך להם המשיב.
♦ לטענת המשיב, סעיף 2(2) לפקודה, בנוסחו לאחר תיקון 22 לפקודה קובע, כי "כל טובת הנאה או קצובה" ותשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו ובכלל זה תשלומים בשל החזקת רכב, למעט תשלומים המותרים לעובד כהוצאה, חייבים במס. תיקון זה נועד להרחיב את בסיס המס ולמנוע הסוואת שכר כ"החזר הוצאות". ועוד, התשלום הנוסף מהווה הכנסת עבודה אצל עובדי המערערת וההוצאה שבגינה שילמה המערערת לעובדיה את התשלום הנוסף, אינה מותרת בניכוי מכוח תקנה 4 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), (להלן: "תקנות הרכב"). לפיכך, היה על המערערת לנכות מעובדיה את המס בגין התשלום הנוסף. כל תשלום שמתקבל אצל העובד כ"נטו" יש לתת לו ביטוי בשכר העבודה "ברוטו". לפיכך, גילום הסכום הוא הכרחי על מנת לחשב את המס שנדרש מהעובד על פי הסכום שהתקבל בידיו בפועל.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' הש' מגן אלטוביה:
♦ בע"א 545/59 "דן" אגודה שיתופית בע"מ נ' פ"ש ת"א 5 (להלן: "עניין דן"), דן ביהמ"ש העליון בשאלה אם הטבות שקיבל עובד ממעבידו מהוות הכנסה בידי המעביד, וכך נקבע: "סיכומו של דבר, על אף הכללתה של "כל קצובה אחרת" במונח "השתכרויות ורווחים מעבודה", אין לחייב במס דברים שאינם מוסיפים למקבלם כל הנאה פרטית או שאינם מוסיפים לו, אלא הנאה בלתי ניכרת לעומת מטרתם התועלתית. איני חושב שהמחוקק התכוון ל"קצובות", שמטיבן וטבען אינן בגדר השתכרויות ורווחים כלל ועיקר."
♦ ביהמ"ש קבע, כי ההלכה שנקבעה בעניין דן, כוחה ותוקפה גם בעניין דנן ביחס להוראות סעיף 2(2)(א) לפקודה. עוד קבע, כי בהתחשב בהלכה שנקבעה בעניין דן לעניין סעיף 2(2)(א) לפקודה נראה, כי הוראה בתקנה 4 מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסת עבודתו הוא ואין היא מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסה של מעבידו שאינה בגדר "הכנסת עבודה", אלא הכנסה מעסק. במילים אחרות, מקום שהמעביד אינו מעמיד רכב לרשות העובד לצורך ביצוע העבודה אלא משתמש ברכב הפרטי של העובד ומשיב לו את ההוצאות בגין השימוש האמור שכל כולו עבור המעביד נראה, כי אין תחולה לתקנה 4 לתקנות הרכב ויש לראות בתשלום שמשלם המעביד לעובד כהוצאה של המעביד המהווה מעין החזר הלוואה. ביהמ"ש קבע, כי ככל שהמערערת תוכיח שהתשלום הנוסף שולם לעובדיה בגין הוצאה שלה, אין לראות בתשלום זה הכנסת עבודה. מעדותם של המערערים, נראה, כי המערערת אכן השתמשה ברכבים הפרטיים של חלק מעובדיה לניוד עובדים ומוצרים לאזורי השיווק. מעדותם אף עולה, לכאורה, שבזמן אמת טרחו מנהלי ועובדי המערערת לשמור חשבוניות דלק ולערוך רישומים מפורטים ביחס לנסיעות העובדים ברכבם הפרטי. אלא שבמסגרת הליך השומה וההליך כאן לא הוצגו הרישומים וחשבוניות הדלק שלכאורה נערכו ונשמרו בזמן אמת ומחדל זה פועל לרעת המערערת, אשר נראה, כי כשלה בהוכחת היקף ההוצאה שהייתה לה במסגרת השימוש שעשתה ברכבם הפרטי של עובדיה לצורך ניוד העובדים והמוצרים לאזורי השיווק ומהם.
♦ ביהמ"ש לא מצא ממש בטענות המערערת לעניין גילום המס שערך המשיב על התשלום הנוסף. בידי עובדי המערערת התקבלו הסכומים הנקובים בטבלאות היתרה לחיוב" ו-"החזר ההוצאות" שערך המשיב וסכומים אלה, הינם בבחינת "סכום נטו" בידי העובדים ועל כן, נכון לגלם את המס עליהם. טענת המערערת כאילו יש באמור בסעיפים 167(א) ו- 164 לפקודה כדי לתמוך באופן חישוב המס המוצע על ידה אינה מקובלת. אילו ביהמ"ש היה מקבל את טענת המערערת בעניין זה הייתה מתקבלת תוצאה לפיה נותרו בידי העובדים סכומים עליהם לא ישולם מס כלל וברור שתוצאה כזו אין לקבל.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 27.6.13
ב"כ המערערת: עוה"ד יאנה שפירו ותמיר קלדרון
ב"כ המשיב: עו"ד טל בן משה, פרק' ת"א (אזרחי)
