♦ המערערת הינה חברה פרטית אשר עסקה ביבוא דגים. בשנת 1994 הקפיאה המערערת את פעילותה העסקית, אשר צברה הפסדים עסקיים. באותו מועד היו בידיי המערערת התחייבויות לגורמים שונים בגין ההלוואות שנטלה. במהלך השנים 1995-2000 המימון בהבנקאי שניתן למערערת הוחלף במימון של חברות אחרות, חלקן למצער חברות הקשורות למערערת. בשנים אלה רשמה המערערת את הגידול בהתחייבויותיה בגין הוצאות הפרשי הצמדה, ריבית ושערוך, כהוצאות מראש, בהתאם, בשנים אלו המערערת לא רשמה בדוחותיה או דרשה לצורכי מס הכרה בהוצאות המימון. בשנת 2001 חידשה החברה את פעילותה העסקית. בשנת מס זו דרשה החברה לראשונה בניכוי הוצאות המימון שנצברו לטענתה כהוצאות מראש בעבר. המשיבים לא הכירו בהוצאות המימון והקטינו בהתאם את ההפסד המועבר של החברה. המדובר בערעור על שומות שקבעו המשיבים, פקיד שומה ת"א-יפו 1 ופקיד שומה ת"א-יפו 3, בצו למערערת לשנות המס 2001-2007.
♦ לטענת המערערת, יש לקזז הפסדיה בשנות המס העוקבות 2002-2007.
♦ לטענת המשיב, המערערת אינה רשאית לדרוש את הוצאות המימון בגין שנות מס קודמות מכיוון שאינן הוצאות בייצור הכנסה בשנת המס שבערעור. וכן כי המערערת לא הבהירה את טיבן של הוצאות הפרשי השער ושיערוך ועל כין אין באפשרות המשיב להתירן בניכוי.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופט מגן אלטוביה:
♦ ביהמ"ש קבע, כי הוצאה מראש היא תשלום שביצע אדם בתקופה מסוים, אשר נעשה בעבור הוצאה שמתגבשת בפועל בתקופה מאוחרת יותר. בכדי להראות כי הגידול בהתחייבות מהווה הוצאה מראש, על המערערת להראות, כי באופן מהותי ההוצאה התהוותה רק בשנת מס מאוחרת, וכי התשלום עליה נעשה מוקדם למועד בגינו ראוי לרשום את ההוצאה. המערערת לא הוכיחה זאת. מעבר לעובדה שבמקרה דנא המערערת כלל לא טענה או הוכיחה כי שילמה מראש את הוצאות המימון הנטענות, הרי שאף אם ההוצאות היו משולמת בפועל מראש הניסיון להציג את ההוצאות כהוצאות שנתהוו בשנת מס מאוחרת נראה מלאכותי. הגידול בהתחייבות של המערערת נוצר בשנות המס 1995-2000. מרגע שנוצר גידול בהתחייבות, הרי שלמערערת נוצרו הוצאות מימון. בהמשך קבע ביהמ"ש, כי עצם הטענה שהגידול בהתחייבות לא הוביל במקרה זה להוצאה, אלא דווקא יצר עבור המערערת נכס, בדמות הוצאות ששולמו כבר מראש, הינו תיאור לקוי של המציאות, בלשון המעטה. הכרה בהוצאה רק בשנת 2001 חוטאת לעובדה שההוצאה מבטאת גידול בהתחייבות שהתהווה כבר בעבר. מבחינה זו להוצאות המימון שנצברו בשנים 1995-2000 אין כל קשר לפעילות העסקית שבוצעה בשנת 2001, וודאי שאין לומר, כי מדובר בהוצאה שיצאה בייצור הכנסה.
♦ ביהמ"ש הוסיף, כי אפילו אם היה מוכן הוא ללכת כברת דרך לקראת המערערת ולהסכים לטענה כי ההוצאה הייתה הכרחית לשם שימור החברה כעסק חי, הרי שעדיין התמורה בגין הוצאה זו - שימור החברה - נתקבלה בכל שנה ושנה שבה הוּצאה ההוצאה ולא בעתיד. לא מדובר בנכס, אשר צפוי להניב הטבות כלכליות בעתיד, אלא בהוצאה שיצאה בגין שינוי בהתחייבות בהווה. לא ניתן לראות את הוצאות המימון שהוצאו לתשלום חובות שצמחו למערערת בשנות המס שקדמו לשנת 1995, כהוצאה ששימשה לייצור הכנסה בשנת 2001 ואילך. הוזכר כי עקרון ההקבלה אינו שולל את האפשרות שבשנה מסוימת תירשם הוצאה מבלי שנרשמה הכנסה, אילו לא הייתה כל הכנסה שנבעה מהוצאה זו. כבוד השופט הוסיף כי ברגיל, נקודת המוצא היא כי דיווחיו של הנישום הם מדויקים ומתארים את המציאות נאמנה. עם זאת, כאשר שומת המשיב מתבססת, בין היתר, על כך שלא הוכח טיב ההוצאות וכך הוטל צל של ספק אודות עצם קיומה העובדתי של ההוצאה, על המערערת להוכיח את ההוצאה. כאשר עסקינן בהלוואות בין צדדים קשורים שלא נעשו בחוזים בכתב - מן הראוי שהמערערת תעיד אורגן של החברה שיכול לשפוך אור על פרטי ההלוואות ועל טיב ההוצאות ולא רואה חשבון חיצוני, שמטבע הדברים ידיעותיו בנוגע לעסקי החברה מוגבלות. אין פסול בעצם קבלת הלוואה מצד קשור מבלי שקיים חוזה בכתב, אך מובן שבמקרה כזה יש להעיד את הגורם שיוכל לספק את המידע הרלוונטי. משלא נעשה כן, מצא כבוד השופט כי המערערת לא הצליחה להוכיח את טיב ההוצאה הנטענת וגם מטעם זה לא ראה הוא לנכון להתערב בהחלטת המשיב שלא להכיר בהוצאה. לבסוף הערעור נדחה ונקבעו למערערת הוצאות בסכום כולל של 45,000 ש"ח.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה
ניתן ביום 18.8.2013
ב"כ המערערת: עו"ד אמיר דולב
ב"כ המשיבים: עו"ד אריק ליס פרק' מחוז ת"א (אזרחי)
