♦ חברת טי.טי.אי תים טלקום אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "המבקשת") הקצתה למר שלמה אייזנברג, בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון שלה בתקופה מסוימת, (להלן: "המשיב") אופציות לרכישת מניות אשר מימש חלק מהן בשנים 2001-2002. הדבר דווח לרשויות המס, ובגין כך ניכתה המבקשת מס במקור. אין חולק, כי המס הוערך בחסר ונוכה מס בחסר מהכנסתו של המשיב. ביום 19.2.03 חתם המשיב על הסכם פשרה עם רשויות המס לגבי חובותיו בשנים 1999-2001 ובו התייחסות גם להטבה המגולמת באופציות שמומשו בשנת 2001. בשנת 2005 נערכה אצל המבקשת ביקורת ניכויים שבגדרה התגלה כי המס שנוכה הוערך בחסר, ובשנת 2006 הגיעה המבקשת להסכם פשרה עם פקיד השומה במסגרתו שילמה לרשויות סך של כ-1.5 מיליון ש"ח נוספים. כיוון שסעיף 11 לתכנית הקצאת האופציות - אשר נקבע, כי חל גם על המשיב - חייב את מקבלי האופציות לשפות את המבקשת בעבור תשלומי מסים שבהם תחויב בגין הקצאת/מימוש האופציות, תבעה המבקשת את המשיב לשפותה בסכום הנזכר. בימ"ש השלום קיבל את התביעה. במישור המשפטי נאמר, כי לא הייתה מניעה לפתוח מחדש את שומת המשיב באמצעות שומת הניכויים של המבקשת בהתאם לסעיף 167(ב) לפקודת מס הכנסה נוסח חדש תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") המאפשר לעשות זאת "אם השומה או הצו לא כללו את ההכנסה שממנה צריך היה לנכות".
♦ המשיב ערער ובימ"ש המחוזי קבע, כי אין לחייב את המשיב לשפות את המבקשת. הוחלט כדעתו של אב בית הדין, כי יש לאזן בין "רשלנות" המבקשת, אשר סברה בטעות כי פקיד השומה מוסמך היה לפתוח מחדש את השומה, לבין "האשם התורם" של המשיב, שלגביו נקבע, כי הוא הביע את הסכמתו לכך שהחברה תחתום על הסכם זה. עם זאת, לא נקבע עובדתית, כי המשיב הסכים לאותו תשלום נוסף והתחייב אליו והוחלט, כי יש להעמיד את חבות המשיב על 50%.
♦ מכאן שתי הבקשות: בקשה המבקשת לחייב את המשיב לשפותה במלוא הסכום, ובקשת המשיב לפטור אותו אף משיפוי חלקי.
♦ לטענת המבקשת, סעיף 167(ב) לפקודה מאפשר פתיחה של שומה חלוטה באמצעות שומת ניכויים "אם השומה או הצו לא כללו את ההכנסה שממנה צריך היה לנכות", והודגש, כי הסעיף מתייחס להכנסה, ולא לאירוע המס, וכי אין הוא נוקט בלשון "אם השומה או הצו לא כללו את מקור ההכנסה...".
♦ לטענת המשיב, לא הייתה עילה משפטית העשויה להצדיק את חיוב המשיב, אף לא בחלק מהוצאות המבקשת (מה גם שדיווח המס השגוי בראשית שנות האלפיים התבסס מתחילה, כך נטען, על חישוביה שלה).
♦ במסגרת ההליך נתבקשה עמדת רשות המיסים, לפיה
מקום שבו התברר לפקיד השומה, כי הכנסה שצריך היה לנכות ממנה מס במקור לפי סעיף 164 לפקודה, השתלמה מבלי שנוכה ממנה מס כמתחייב, ואותה הכנסה (כולה או חלקה) לא נכללה בשומתו האישית של מקבל ההכנסה, רשאי פקיד השומה להוציא למשלם ההכנסה שומת ניכויים בגין אותם סכומים, גם אם הפכה הכנסתו של מקבל ההכנסה לסופית.
עוד ציינה הרשות, כי יש להתבונן על הדברים ברמת הסכומים שמהם צריך לנכות, ולא בגדרי "אירוע המס" שבגינו צריך היה לנכות.
ביהמ"ש העליון - בפני כב' השופטים א' רובינשטיין, י' עמית וצ' זילברטל:
♦ ביהמ"ש העליון קבע, כי מקובלת עליו התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. מן הבחינה הלשונית נראה כי בעניין הנדון עשויה הלשון לשאת את שתי הפרשנויות שהוצעו: זו של המבקשת וזו של המשיב, אם כי נוטה היא לעמדת המשיב. ככלל, השכר שמשלם מעביד לעובד הוא עצמו גם הכנסתו החייבת של העובד (כנישום) וגם הבסיס לניכוי המס במקור, ואין להלום פער בין האופן בו מוצג אותו סכום עצמו בשתי שומות. ♦ ביהמ"ש העליון הוסיף, כי משהיה לרשות יומה והיא לא עשתה בו שימוש, ככלל יכריע הכלל "עבר זמנו בטל קרבנו". נקבע שיש לזכור, כי "החטא הקדמון" הוא טעות בשומת מקבל ההכנסה, ודרך המלך במקרים מורכבים צריכה להיות תיקון טעות זו במקורה (לדוגמה סעיף 147 לפקודה), ולא תיקון "תמונת הראי" שלה (בשומת הניכויים).
♦ על מכלול השיקולים השונים סבר ביהמ"ש העליון (מפיו של כב' השופט א' רובינשטיין), כי עדיפה גישת המשיב אף אם משמעותה המעשית היא הטלת מגבלות וקשיים על גביית מס מלא ממי שאמורים לשלמו. זאת הן מהבחינה המהותית (העובד) והן בגדרי החובה לנכות מס במקור. בפרט מתבקשת הכרעה זו עת ששומת מקבל ההכנסה (העובד-המשיב) נקבעה במסגרת הסכם פשרה שבמסגרתו נטל כל אחד מהצדדים על עצמו סיכונים וסיכויים, וקשה אף יותר להלום, כי יינן למי מהם "מקצה שיפורים" במסגרת שומת ניכויים. לעניין שאלת "האשם התורם" נקבע, כי בנסיבותיו של תיק זה, ואף אם שגתה המבקשת בכך שחתמה על הסכם הפשרה משנת 2006 חרף קיומה של שומה סופית בכל הנוגע להכנסות המשיב, אין להלום את טענות המשיב בכל הנוגע לעילה המשפטית לחיובו בחלק מן האחריות לתוצאות הסכם הפשרה. בסופו של יום נקבע, כי אין להיעתר לשני הערעורים, ובנסיבות, שלא לעשות צו הוצאות.
♦ כבוד השופטים צ' זילברטל וי' עמית הצטרפו למסקנותיו של כבוד השופט א' רובינשטיין.
תוצאה:
♦ הערעורים נדחו.
ניתן ביום 1.10.2013
ב"כ המבקשת: עו"ד נ' בן-חורין, עו"ד ע' כהן-חרש
ב"כ המשיב: עו"ד ר' שגיב; עו"ד מ' בן-בסט; עו"ד א' אלון
