♦ אגב חיפוש שערכה משטרת ישראל בדירתה של המשיבה, נערת ליווי במקצועה (להלן: "המשיבה") בשל חשד להחזקת סם, תפסה המשטרה בדירתה כספים במזומן בסכום של 242,400 ש"ח. לשאלת החוקרים השיבה המשיבה, כי הכספים הם רווחיה מעיסוקה כ"נפקנית" מזה 7 שנים.
בעקבות כך, הוציא פקיד השומה (להלן: "המבקש") למשיבה שומה לפי מיטב שפיטתו לפי הוראת סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") בשל הכנסותיה מעיסוקה כנערת ליווי בשנים 2006-2011.
♦ השומה שהוציא המבקש התבססה אפוא על הכנסות שדווחו על ידי מעסיקיה השונים בחלק מהשנים, על פי הודעתה במשטרה לפיה הכנסתה החודשית עמדה על סכום של כ-3,500 ₪ וכן על פי טבלת הוצאות המחיה של מס הכנסה.
♦ לאחר שהמשיבה קיבלה את השומה, נמסרה לידיה דרישה לתשלום המס תוך 48 שעות לפי סעיף 194 לפקודה, בשל "חשש" שהמשיבה לא תוכל לשלם את המס בסוף ההליך השומתי. לאחר שזו לא שילמה את המס שנקבע על פי השומה, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה על הטלת עיקול על מלוא הסכום שנתפס בהתאם לסעיף 194(ג)לפקודה.
ביהמ"ש המחוזי בת"א – כב' השופט יונה אטדגי:
♦ ביהמ"ש קיבל את הבקשה בחלקה ופסק: התנאים להטלת עיקול לפי סעיף 194 לפקודה דומים לאלה שבתקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, והם: "ראיות מהימנות לכאורה" וקיום "חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". על כן ציין בית המשפט הנכבד שיש לבדוק את סבירותה "הלכאורית" של השומה שנקבעה ואת סבירות החשש שהמס שבשומה לא ייגבה.
♦ לעניין סבירות השומה ציין ביהמ"ש, שבשלב זה כל שנדרש הוא לבחון האם היה בסיס סביר לשומה שנקבעה, בהתבסס על ניתוח ראשוני של הראיות שהובאו.
♦ בדחותו את טענת המשיבה לפיה הכספים שנתפסו בדירתה מקורם במתנה שקיבלה המשיבה ממספר גברים עמם התרועעה דרך קבע, ובדחותו את הטענה לפיה הכספים מהווים הכנסה זקופה בין בני זוג, קבע ביהמ"ש שהתקיימו נסיבות המצדיקות הטלת עיקול להבטחת סכום המס שיידרש בסופם של ההליכים. הטעם לכך לדברי ביהמ"ש הוא: שהוכח לכאורה שאכן מדובר ברווחים המהווים "הכנסה" כהגדרתה בסעיף 2(2) לפקודה ושאותה הכנסה נצמחה למשיבה ממקור קבוע והיה לה אופי מחזורי של הכנסה פירותית. עוד קבע ביהמ"ש, שאין לראות בתשלומים השוטפים ששולמו על ידי אותם גברים, קרי שכר דירה, ארנונה, ביגוד וכו' כמתנה, שכן גם הכנסה שהתקבלה ב"שווה כסף" כמוה כהכנסה חייבת במס. ביהמ"ש הוסיף, כי אין בעובדה שההכנסות נובעות מעיסוק שחוקיותו או מוסריותו מוטלת בספק כדי לפטור אותה מתשלום מס עליהן, הואיל ונקבע לא אחת בפסיקה ש"אתנן" חייב במס.
♦ ביהמ"ש קבע:
"סבורני, שגם על פי עדותה בבית המשפט ניתן לומר כי הכספים שהתקבלו מאותם גברים מהווים "הכנסה" החייבת במס. מכל מקום, אני מעדיף את עדותה בחקירתה בפני השוטר, כאשר ניכר ממנה כי היא מעידה באופן ספונטני [...] לא זו בלבד שגם הכספים במזומן שקיבלה המשיבה מאותם גברים לא ניתן, לאור האמור לעיל, להגדירם כמתנה שאינה קשורה לעיסוקה, אלא כך הוא הדין גם באשר לכל התשלומים ששולמו על ידי אותם גברים עבור שכר דירה, ארנונה, נסיעות, בגדים וכו', שהרי גם הכנסה שהתקבלה בשווה כסף דינה כדין הכנסה החייבת במס.
אין בכך שהכנסותיה של המשיבה נובעות מעיסוק שחוקיותו או מוסריותו מוטלת בספק כדי לפטור אותה מתשלום מס עליהן .כך נקבע בפסיקה גם לגבי הכנסות בלתי חוקיות באופן ברור, ובוודאי שכך יש לקבוע לגבי הכנסות המשיבה, שעל פניהן הן חוקיות, אך אולי בלתי מוסריות." (ראו עמ' 4-5 לפסק הדיו)
♦ אשר על כן, קבע בית המשפט שבשלב ראשוני זה די בכך שהמשיבה לא דיווחה לרשויות המס על הכנסות אלה, בין שהיו פטורות מדיווח ובין אם לאו, כדי להצדיק את החשש שנתעורר בקרבו של פקיד השומה לאי גביית המס. בית המשפט ביסס את החלטתו כאמור, בין היתר, על פי מאזן הנוחות לפיו הכספים שנתפסו נחסכו במלואם על ידה והיא לא הייתה זקוקה להם באופן שוטף היות שהוצאותיה מומנו על ידי אותם גברים. עם זאת, כדי להשיג את האיזון המבוקש, נקבע שראוי להותיר את העיקול אך על מחצית הסכום שנתפס ואילו המחצית האחרת תוחזר למשיבה.
התוצאה:
♦ הבקשה התקבלה בחלקה. חצי מהכסף נתפס.
ניתן ביום 30.09.13
ב"כ המבקש: עו"ד יונתן בן-דוד, עו"ד ניר ולינר מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
ב"כ המשיבה: עו"ד (רו"ח) משה כדר, עו"ד אמנון סמרה
