♦ המערער הינו הנציג המוסמך של ארגון שירותי ההצלה הקתולית שנוסד בארה"ב בשנת 1943, פועל כמלכ"ר והינו פטור מתשלום מיסים פדראליים. בשנת 1961, פתח המערער משרד בירושלים המזרחית והחל את פעילותו ההומניטארית בירושלים ובגדה המערבית, וביום 12.11.61 נחתם הסכם בין המערער לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, שהסדיר את מתכונת פעילות המערער בתחומי הממלכה מצד אחד, ועפ"י טענת המערער פטר את המערער, פטור מלא ומוחלט, מתשלום מיסים כלשהם (להלן:"ההסכם" או "הסכם הפטור"). הטיפול בענייני מוסדות הצדקה, אשר הורשו להמשיך ולפעול באזורי השליטה של כוחות צה"ל הועבר אל המחלקה הכלכלית במשרד החוץ. בעקבות זאת, הוצא ביום 31.7.1967 מכתב, המופנה אל המחלקה לקשרי חוץ במשרד הסעד ובו נאמר, כי "לפי החלטת ועדת המנכ"לים, ממשלת ישראל תאפשר המשך פעולות ארגונים אלו לפי אותם הסכמים שהיו קיימים ואנו רואים בהם כתופסים לגבינו...". ביום 22.10.1974 שלח מנהל משרד הסעד, מכתב למערער ובו הוא חוזר ומאשרר את תוקף ההסכם כלשונו. מכוח האשרור האמור של הסכם הפטור, נמנעו רשויות המס בישראל במשך שנים רבות לגבות מהמערער מסים כלשהם. אלה היו פני הדברים גם באמצע שנות ה-70, עת נחקקו: חוק מס מעסיקים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק מס מעסיקים") וחוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), ואף נחקק סעיף 245(א) לפקודת מס הכנסה (השולל פטורים והקלות שלא על־פי דין) (להלן: הפקודה").
♦ ביום 22.10.2003, קיבל המערער שומה שהוציא המשיב לפי ס' 152(ב) לפקודה, לשנים 1997-2001. על שומה זו, הגיש המערער ערעור בגדר עמ"ה 8006/04, אשר נמחק בהסכמת הצדדים, העניין הוחזר למשיב לצורך משא ומתן, ללא הועיל, וביום 26.10.2006, הוציא המשיב למערער שומה בצו לפי ס' 152(ב) לפקודה, בה עוסק ערעור זה.
ביהמ"ש המחוזי בי-ם – בפני כב' הש' מרים מזרחי:
♦ אחת מנקודות המחלוקת בין הצדדים היא, האם למערער פעילות בישראל. טענת המשיב לעניין הפעילות בישראל נשענת על העובדה שלמערער משרדים בירושלים, ומנהלים ועובדים נוספים פועלים מתוך משרדים אלו. ביהמ"ש קבע, כי עפ"י סעיף 15(3) לחוק מע"מ אף כאשר מרבית הפעילות נוהלה מחוץ לישראל, די בחלק מפעילות שנוהל בישראל כדי להחיל את החוק. העובדות המוכחות מבססות קביעת פעילות מסוימת בישראל גם אם לא גדולה, וביהמ"ש מקבל בהקשר זה את עמדת המשיב לעניין תחולה עקרונית של החיובים הנדונים על המערער.
♦ השאלה השנייה שבמחלוקת היא, תחולת הפטור מהתקופה הירדנית. בהקשר זה, יש חשיבות מרכזית להלכת הפדרציה הלותרנית (עמ"ש 418/00 הפדרציה הלותרנית העולמית נ. מדינת ישראל). המערער אוחז בהלכה זו בשני אופנים. האחד, כמעשה בית דין המחייב את המשיב. השני, כתקדים המלמד על הגישה המשפטית הנכונה בנושא העומד לדין. הדמיון בין השתלשלות העניינים שם להשתלשלות בעניין דנן רב. בשנת 1966 נחתם בין אותו גוף לבין ממלכת ירדן "הסכם פטור" אשר בו הוקנו לו פטורים מתשלום מסים שונים. כבוד השופט מ' גל (כתוארו אז) הציג שני טעמים מרכזיים לקביעתו בדבר תוקף הסכם הפטור. הראשון, החקיקה הישראלית אימצה אקטים שלטוניים שבוצעו ע"י הממשל הקודם במקום. כל עוד הסכם הפטור היה תקף לפי הדין הירדני הריהו בתוקף גם בתחומי מדינת ישראל, לפי כלל ההמשכיות המגולם בתקנה 19 לתקנות בדבר הסדרי משפט ומינהל. הטעם השני, שצוין – התנהגות המשיב במשך שנים רבות הבהירה את "התכלית האמִתית של אשרור חוזה הפטור גם לתחומי העיר המזרחית... ההתנהגות לימדה על התכלית שעמדה ביסוד הענקתו". ביהמ"ש הגיע בעניין הפדרציה הלותרנית למסקנה, כי כל עוד לא בוטל הסכם הפטור באחת מן הדרכים העומדות למשיבים, הרי שההסכם תקף. ההתנהגות של המדינה, העובדה שלהסכם הפטור ניתנה פרשנות מרחיבה ע"י המדינה ורשויות המס החל משנת 1967, היה בה כדי להניח יסוד להערכת הפדרציה הלותרנית, כי זוהי הפרשנות הראויה של ההסכם ולפיה לא יהא עליה לשלם מסים כלשהם, ועל-כן, שינתה מצבה לרעה עת המשיכה בפעילויותיה במזרח העיר ירושלים. לעניין ביטול ההסכם, ציין ביהמ"ש, כי הוא כפוף למבחני הסבירות וגם קיבל את הטענה, שלא ניתן לבטל את ההסכם עפ"י הודעה של פקיד השומה ע"י משלוח שומות המס. בנסיבות אותו עניין, ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי ניתנה למערערת שם הודעת ביטול מספיקה והביטול נכנס לתוקפו החל מתחילת שנת 2001, זאת לאור העמדה הפורמלית הברורה של מדינת ישראל באותו הליך.
♦ ביהמ"ש קבע, כי קשה להלום מצב שבו יוחל דין שונה לגבי ארגון שפעילותו בעלת אופי דומה, ושניתנה כלפיו התחייבות דומה. אכן, כטענת המשיב הדבר יוצר אי-שוויון ביחס לגופי הצלה דומים שפועלים בישראל ואין בידם להתלות על "הסכם פטור" עם ממלכת ירדן ואולם, בכוח המדינה לבצע השוואה כזו, אם לשיטתה יש מקום ליתן להם פטור ממסים, או מאידך לבטל בהודעה מסודרת את הפטור שניתן בתקופת ממלכת ירדן. ביהמ"ש קבע לא בטוח שביטול הפטור כלפי נישום אחד מועיל גם כלפי נישום אחר, שהרי מדובר בהסכמים שונים. הביטול גם אינו יכול להיות של רשות המס, אלא צריך להיעשות על-ידי המדינה. אין מחלוקת, כי הודעת ביטול כדין כלפי המערער לא הוצאה לגבי השנים שבשומה. לפיכך, לשיטתו של ביהמ"ש, אין בהוצאת השומה למערער כדי להוות את ההודעה הנחוצה. בנסיבות אלו, ביהמ"ש לא ראה לנכון לבחון מחדש את ההלכות שנקבעו לאור הטענות ה"חדשות" שככל הנראה המדינה לא ראתה לנכון לטענן בהליך שנדון לפניו. ויוטען, בכל הנושאים שנדונו – יש הסכים ביהמ"ש להנמקה שניתנה בהליך הפדרציה, כפי שהובאה לעיל ולתוצאה שהוסקה בעקבותיה.
תוצאה:
♦ הערעור התקבל
ניתן ביום 24.10.13
ב"כ המערער: עו"ד מועין ח'ורי ו/או עסאם סארג'י ואח'
ב"כ המשיב: עו"ד מורן בראון
