♦ המערערת עוסקת בהבאת עובדים זרים מתאילנד לישראל. הבאת העובדים והשמתם נעשית על ידה באמצעות התקשרות עם מספר חברות תאילנדיות (להלן: "החברות התאילנדיות"), ובהתאם לדרישות המוכתבות לה ע"י חקלאים ישראליים, בעלי ההיתרים הדרושים לצורך העסקת העובדים הזרים בארץ.
♦ שומת העסקאות שהוצאה למערערת לתקופה שבין 7.2006 ועד 12.20010 נקבעה בסך של 765,123 ש"ח, זאת בגין תקבולים שהתקבלו מחברת כוח אדם מחו"ל ודווח למע"מ בשיעור אפס. לשיטת המשיב, העסקאות שביצעה המערערת חייבות במע"מ בשיעור מלא, לפי החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ (להלן: "החוק"). המערערת הגישה השגה למשיב על שומה זו. בדיון בהשגה שהתקיים אצל המשיב טענה המערערת, כי החקלאי הישראלי המעסיק את העובד הזר בישראל אינו צד להסכם בין החברה ובין התאגיד הזר ולפיכך אין לו כל קשר לשירות הניתן לתושבי החוץ. המשיב דחה טענות המערערת בנימוק, כי נוסח החוק מדבר בעד עצמו, שכן מדובר במתן שירות לתאגידי חוץ בנוסף ל"תושב ישראל בישראל". המשיב דחה את ההשגה.
♦ לטענת המערערת, פגם מהותי, נעוץ בעובדה, כי המשיב קיבל החלטה מנהלית לדחות את ההשגה. זאת, למרות שטען בחקירתו הנגדית, כי אין הוא מודע כלל להוראת סעיף 69 ג' לחוק שירות התעסוקה, לפיה אסור לגבות תשלום כלשהו מהתאגיד הזר מעבר ל"תשלום המותר" כהגדרתו בסעיף 69 ב' ו-ה' לחוק שרות התעסוקה. הכרה והתמודדות עם הוראת חוק זו הנוגעת לגובה התשלום שבמרכז ערעור זה חיונית ומרכזית לצורך קבלת החלטה בעניין הנדון. אם תגלגל המערערת את המס על הלקוח-התאגיד הזר, יהיה בכך משום עבירה על הוראות חוק שירות תעסוקה, ואם תספוג המערערת בעצמה את המס כפי שדורש המשיב, הרי שבכך המשיב מקטין בפועל את ה"תשלום המותר" הקבוע בחוק. חוסר התייחסות המשיב לבעייתיות הנובעת מהסתירה בין החלטתו ובין חוק שירות תעסוקה שומטת את בסיס החלטת המשיב.
♦ לטענת המערערת, היא הוכיחה, כי בניגוד לעובדות שבבסיס פסק הדין בעניין גמיש (ע"א 7142/10 גמיש שירותי כח אדם נ' מנהל מע"מ אשדוד, פורסם בנבו ניתן ביום 24.10.12), להלן: ("עניין גמיש"), עליו היא נסמכת, התמונה המשפטית החוזית שונה לחלוטין. בניגוד לעניין גמיש, בתיק הנדון קיימים שני הסכמים מסחריים נפרדים: הסכם אחד בין המערערת והתאגיד הזר הנוגע לשירות הניתן לתאגיד הזר ולעובד הזר. הסכם שני נוגע לשירות שנותנת המערערת לחקלאי הישראלי ושבגינו משלם החקלאי בנפרד תשלומים ניכרים, אשר בגינם גובה המערערת מע"מ מהחקלאי הישראלי ומדווחת עליהם כדין. מנהל המערערת הציג בתצהירו הכנסות במאות אלפי ש"ח בתוספת מע"מ שגבתה המערערת מהחקלאים הישראלים במסגרת ההסכם ביניהם.
בימ"ש המחוזי מרכז-– כב' הש' ד"ר אחיקם סטולר:
♦ במסגרת טענות המשיב נטען, כי הדיון בעניין גמיש הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון דומה בנסיבותיו למקרה דנן. בדיון שהתנהל בביהמ"ש המחוזי, בעניין גמיש, המשיב טען, כי הוראת סעיף 30(א)(5) לחוק מחריגה מתחומיה "שירות הניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל...". לשיטת המשיב, "נושא ההסכם" שבין המערערת לחברות הזרות בתאילנד הינו השמת והבאת עובדים תאילנדים לעבודה בישראל אצל חקלאים ישראליים בעלי היתר להעסקתם. על כן, לצד שירותי הייעוץ הארגון והמיון שנותנת המערערת לחברות התאילנדיות - הרי שבפועל מתן השרות ומטרת השרות הינם גם לאותם חקלאים ישראליים תושבי ישראל.
♦ ביהמ"ש פסק, כי משתוקן החוק - השאלה אינה עוד קיומו או אי קיומו של תושב החוץ כמקבל השירות, אלא האם בנוסף לתושב החוץ קיים גם תושב ישראל בישראל אשר בפועל מקבל שירות בגדרו של "נושא ההסכם". "נושא ההסכם" שבין המערערת לבין החברות התאילנדיות - הינו הבאת והשמת עובדים מתאילנד לעבודה חקלאית בישראל אצל חקלאים ישראליים שקיבלו היתרים לכך. אין ספק, כי חקלאים ישראליים אלה, גם הם, מקבלי השירות "נושא אותו ההסכם". ערעור בעניין גמיש שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה
.
♦ ביהמ"ש קבע, כי במקרה דנן הוכח שהמערערת עוסקת בהבאת עובדים זרים מתאילנד בעבור חקלאים ישראלים, כאשר תנאי להשתכללות העסקה היא קיומו של חקלאי ישראלי, אשר הוצא על שמו היתר להעסקת העובד. מדובר בעובדה אשר לא נסתרה ע"י המערערת. בהעדר קיומו של חקלאי ישראלי הנזקק לשירותי המערערת, אין כל צורך בפעילותה מול החברות התאילנדיות (גם אם החוזה נפרד). טענת המערערת בדבר הפרדת השירותים לשני חוזים שונים, אינה יכולה לסייע בידה. המערערת מעניקה שירות אחד, שאינו ניתן להפרדה מבחינה מהותית, הן לחברות הזרות והן לחקלאי. בסיכומיה הצביעה המערערת על פגם מהותי נוסף הנעוץ בעובדה, כי אין הוא מודע כלל להוראת סעיף 69 ג' לחוק שירות תעסוקה, לפיה אסור לגבות תשלום כלשהו מהתאגיד הזר מעבר ל"תשלום המותר" כהגדרתו בסעיף 69 ב' ו-ה' לחוק שרות תעסוקה. הכרה והתמודדות עם הוראת חוק זו הנוגעת לגובה התשלום שבמרכז ערעור זה חיונית ומרכזית לצורך קבלת החלטה בעניין הנדון. בהתייחס לטענת המערערת בדבר פגמים לכאורה בהחלטת המשיב אין כל ממש. בפני המשיב עמדה תשתית ראייתית ראויה על מנת לבסס את החלטתו. כידוע בטרם תקבל הרשות המנהלית החלטה עליה להניח תשתית ראייתית ראויה. בענייננו, אין המשיב מסתפק באומדנות ומציג תשתית ראייתית רחבה הנותנת תמונה רחבה ובהירה. משכך יש לקבוע, כי התשתית הראייתית שהוצגה היא סבירה וניתן להסתפק בכך.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 28.10.13
ב"כ המערערת: עו"ד מוטי לזר
ב"כ המשיב: עו"ד מורן סילס פרק' מחוז ת"א (אזרחי)
