♦ המערערת, חברה תעשייתית הרשומה בישראל, נוסדה בשנת 1990. בשנת 1991 הוכרה המערערת כמפעל מאושר עפ"י חוק לעידוד השקעות הון (להלן: "החוק"). בשנים 1994- 1995 הקימה החברה מבנה תעשייה. עם סיום הקמתו של המבנה, העבירה אליו המערערת את כל פעולות הייצור. לגרסתה, היא השתמשה במחצית משטח המבנה בלבד ואת יתרתו השכירה לגורמים שונים. השכרה זו אושרה ע"י מרכז ההשקעות. בשנת 2000, בחודש מרץ לערך, הפסיקה המערערת את כל פעולות הייצור וממועד זה ואילך הסתפקה בהשכרת חלקים מהמבנה לחברות שונות. אין חולק, כי פרט לדמי השכירות לא היו לחברה מאז שנת 2002 הכנסות נוספות.
♦ המערערת הגישה דו"חות על הכנסותיה לשנים 2006-2002. בדו"חותיה סיווגה המערערת את הכנסותיה מהשכרת חלקי המבנה כהכנסות מעסק,החייבות במס עפ"י הוראות סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). בשנות פעילותה של המערערת עד שנת 2002 נצברו לה הפסדים מפעולותיה העסקיות, והיא ביקשה לקזז את ההפסדים הצבורים מהכנסותיה בשל השכרת המבנה. המערערת גם ביקשה לקזז מהכנסותיה הוצאות מימון, לטענתה, בשל הלוואה שנטלה לשם מימון בניית המבנה. המערערת ניכתה בדו"חותיה גם פחת שנצבר בגין המבנה. המערערת חישבה את הפחת עפ"י הוראות הפקודה וכן דרשה ניכוי פחת נוסף עפ"י הוראות חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), (להלן: "חוק התיאומים"), בסך הכל דרשה פחת בשיעור של 10% לשנה. עפ"י דו"חותיה של המערערת, בכל שנות המס היו לה רק הפסדים ועל כן לא נדרשה לשלם מס על הכנסותיה.
♦ פקיד השומה לא קיבל את דו"חותיה והצהרותיה של המערערת. את ההכנסות מהשכרת חלקי המבנה סיווג כהכנסה פסיבית מהשכרה. לפיכך קבע המשיב, כי המערערת אינה רשאית לקזז את ההפסדים העסקיים שנצברו אל מול הכנסותיה מהשכרת הנכס. פקיד השומה לא התיר בניכוי את מלוא הוצאות המימון ואת מלוא ניכוי הפחת של המבנה. לעמדת פקיד השומה, ניתן להכיר בניכוי ההוצאות וניכוי הפחת רק בגין אותו חלק מהמבנה שהושכר, ועל כן התיר ניכוי יחסי עפ"י אותו יחס שבין סך שטח המבנה לשטחים המושכרים בכל שנת מס. לעניין שיעור הפחת ציין המשיב, כי אין להכיר בפחת מואץ עפ"י סעיף 42 לחוק, כי המערערת לא דרשה בדו"חות את ניכוי הפחת המואץ עפ"י חוק העידוד.
♦ פקיד השומה הוציא למערערת שומות לשנות המס הרלבנטיות. על שומות אלו הגישה המערערת השגה, אולם הן נדחו ועל כן הוציא לה המשיב שומות בצו. על צווי השומה הגישה המערערת את הערעורים לביהמ"ש. במהלך הדיונים התברר, כי בשנת 2005 נצמחה לחברה הכנסה נוספת בעקבות מחילת חוב שחבה החברה לבעל המניות. לטענת המערערת, "מחילת החוב" מהווה הכנסה פירותית אצל החברה. עם זאת, כך נטען, הייתה המערערת רשאית לקזז כנגד הכנסה זו את הפסדיה העסקיים. המשיב מבהיר, כי לכאורה בעל המניות, מכר לחמו כבר בשנת 1998 וכי במועד המחילה כלל לא היה בעל מניות. המשיב סבור, כי כל עסקת מחילת החוב הינה עסקה מלאכותית ואינה משקפת את המציאות.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' הש' רון סוקול:
♦ ביהמ"ש קבע, כי שאלת סיווג הכנסותיה של המערערת מתעוררת אגב דרישתה לקזז מהכנסותיה מהשכרת חלקי המבנה את ההפסדים העסקיים שצברה בעבר. הוראת סעיף 28(ב) לפקודה שהיא הרלבנטית, מתירה לנישום לקזז הפסדים מעסק או משלח יד רק כנגד הכנסות מעסק או משלח יד משנים אחרות. במקרה הנדון מבקשת המערערת לקזז הפסדי עבר שנצברו לה מפעילותה היצרנית. אין חולק, כי הפסדים אלו היו הפסדים מעסק, במובן סעיף 28 לפקודה. על מנת שהמערערת תוכל לקזז את הפסדיה העסקיים מהכנסותיה מדמי שכירות, עליה לשכנע, כי ההכנסות הינן הכנסות מעסק או ממשלח יד במובן סעיף 2(א) לפקודה. ביהמ"ש קבע, כי המקרה הנדון אינו "עסק" כמובנו עפ"י הפקודה. המערערת אינה עוסקת בהשכרת נכסים, הכנסותיה אינן פרי של יגיעה אישית של עובדיה, שלוחיה, או מי מטעמה. המשמעות היא, כי המערערת לא הייתה רשאית לקזז את ההפסדים העסקיים שנצברו לה בגין עיסוקיה בעבר כנגד ההכנסות מדמי שכירות.
♦ ביהמ"ש קבע, כי על מנת שהוצאה תוכר, עליה לעמוד בעיקרון ההקבלה. דרישה לפיה ההוצאה הוצאה רק לשם ייצור ההכנסה ולא לשום צורך אחר, עלולה להיות נוקשה מדי במצבים רבים, שכן הוצאות רבות מוצאות לצרכים מעורבים, בין אם מדובר בהוצאה שהוצאה גם לייצור הכנסה וגם לצרכים פרטיים. ביהמ"ש קבע, כי המבנה ניתן לחלוקה והושכרו רק חלקים ממנו. משבחרה המערערת לפצל בפועל את המבנה בין החלקים המושכרים לחלקים ששימשו אותה לייצור או שהוחזקו על ידה כהשקעה בלבד, הרי שהיא רשאית לנכות רק חלק יחסי של הוצאות המימון בהתאם לחלק היחסי של המבנה ששימש אותה לייצור ההכנסה.
ביהמ"ש קבע, כי בעניין שיעור הפחת הדין עם המשיב. תקנות הפחת-תיאומים קובעות שיעור פחת מיוחד של 5% למבנה של חברה תעשייתית. בשנות המס שבמחלוקת לא שימש המבנה למפעל תעשייתי שבבעלות המערערת. המערערת השתמשה במבנה רק לצורך השכרתו וגביית דמי שכירות ולכן לא חלה הוראת תקנה 2(א)(ב) לתקנות הפחת-תיאומים.
♦ המערערת דיווחה בשנת 2005 על הכנסה ממחילת חוב בגין הלוואה. בביהמ"ש הובהר, כי בעריכת השומה המשיב התעלם כלל מסוגיית מחילת החוב, וכי השומה שהוציא אינה מתייחסת כלל להכנסה ממחילת החוב. לפיכך, ביהמ"ש לא ראה צורך להכריע בטענות.
התוצאה:
♦ הערעורים נדחו.
ניתן ביום 10.11.13
ב"כ המערערת: עו"ד פטריק אלגז, ממשרד אבני, הרצוג, שועלי אלגז את גורביץ' ושות'
ב"כ המשיב: עו"ד י' דאוד, פרקליטות מחוז חיפה
