♦ פסק הדין שניתן בשעתו בביהמ"ש המחוזי (וכעת התהפך בביהמ"ש העליון) היה תקדימי באופן כזה ששינה את הפרקטיקה שאושרה על ידי בתי המשפט בקובעו, כי היתרה למשיכת יתר על פי מסגרת האשראי שמעמיד בנק ללקוח – היא נכס הניתן לעיקול עד לגובה הביטחונות שניתנו לבנק.
♦ עובדות המקרה: המשיבים 1-3 הגישו בקשה לאישור עיקול זמני לפי תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי על כספי המשיבים 4-5 (להלן:"הלקוח") בחשבונם בבנק המזרחי (להלן:"הבנק"). הבנק הגיב לצו העיקול כי אין כספים לעיקול שעה שהחשבון בבנק עמד ביתרת זכות במט"ח בסך של 7,563 $ וכן יתרת חובה בעו"ש בסך של 103,776 ₪. בפועל ללקוח הועמדה מסגרת אשראי בסך כולל של 220,000 ₪. נותרה יתרת אשראי בלתי מנוצלת בסכום של 116,224 שקל, שאותה ביקשו המשיבים לעקל.
♦ הבנק-המערער (מזרחי טפחות, שיוצג ע"י עו"ד אורי גאון; עו"ד ליאת עיני-נצר; עו"ד עינב נהרי-סנדלר; עו"ד טל בן ארי ממשרד ב. לוינבוק ושות') טען מחד, כי זכותו של לקוח לנצל את מסגרת האשראי העומדת לרשותו לפי הסכם מסגרת היא זכות אישית לקבל הלוואה, המבוססת על יחסי האמון שבינו ובין הבנק ועל כן איננה ניתנת לעיקול.
לטענת הבנק, הטלת עיקול על הזכות למשיכת-יתר תוך ניתוקה מיתר החובות שנקבעו בהסכמים עם הלקוח תעמיד את המעקל במצב טוב מזה של הלקוח-החייב ותכפה על הבנק לממש את הביטחונות שבידיו תוך נשיאה במלוא הסיכון הכרוך בכך. קביעה כזו, כך טוען הבנק, אף תכפה על בנקים להעמיד אשראי בניגוד לרצונם, ותכפה על לקוחות ליטול הלוואות שאין הם חפצים בהן. לגישת הבנק, הנסמך בעניין זה על ההלכה שנפסקה בעניין אלתית (ע"א 323/80), הסכם המסגרת הותיר בידיו את האפשרות לסרב לכבד משיכות של המשיבה 5 גם בתוך מסגרת האשראי שאושרה לה מקום שבו הן מסכנות את יכולתו לגבות את האשראי או חורגות מן המטרות שעליהן הוסכם. הבנק מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיומם של ביטחונות הוא השיקול היחיד שנלקח בחשבון לצורך בחינת כושר הפירעון של הלקוח, ולטענתו גם כאשר האשראי שניתן ללקוח הובטח בביטחונות עדיין עומדת לבנק הזכות לבטלו בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכמה ובנסיבות המקרה דנן עצם הטלת העיקול הזמני הקנתה לו, לטענתו, אפשרות כזו.
♦ המשיבים 1-3 מאידך טענו, כי הסכם המסגרת הקנה לחברה הנתבעת (משיבה 5) "זכות קיימת" ודאית למשיכת-יתר עד לגבול מסגרת האשראי, ולמצער "זכות עתידית" שההסתברות למימושה קרובה לוודאי, ולשיטתם זכות זו - שהבנק היה מחויב לכבד במועד הטלת העיקול - היא זכות הניתנת לעיקול.
כב' הש' חיות הסכימה עם בימ"ש קמא, כי זכות חוזית, גם אם היא עתידית, ניתנת לעיקול. אולם, להבדיל מבימ"ש קמא, סבורה כב' הש' חיות, כי לבנק יש שיקול דעת באם לאפשר ללקוח לממש את מסגרת האשראי שלו עד תום גם אם הלקוח העמיד בטחונות. קרי, אם הבנק סבור שהלקוח נמצא ב"סיכון" או הסתבך בחובות, לא ניתן יהיה לכפות על הבנק להעניק את האשראי כאמור.
ועוד, כב' הש' חיות סבורה, כי בהחלטת בימ"ש קמא יש כדי התערבות בלתי רצויה ביחסי בנק-לקוח שיש בה לחשוף את הבנק לסיכון שלא נלקח בחשבון בעת העמדת מסגרת האשראי ללקוח.
♦ להליך הערעור של הבנק הצטרף איגוד הבנקים בישראל במעמד של ידיד בית משפט לאור טענתו בדבר השלכות רוחב על המגזר הבנקאי בישראל ועל ציבור הלקוחות, החורגות מעניינם הפרטיים של הצדדים להליך.
♦ ביהמ"ש העליון ביקש את עמדתו של המפקח על הבנקים. המפקח על הבנקים סבר, כי הזכות למשיכת יתר היא זכות אישית, הכפופה לשיקול דעתו של הבנק ועל כן אינה ניתנת לעיקול.
♦ אנו רואים אם כן, כי נטייתו של בית המשפט העליון, להבדיל מבימ"ש קמא, הינה בהכרח לטובת האינטרסים של הבנק וגם של החייב-הלקוח בקובעו: "הטלת עיקול זמני כזה משבשת ללא תקנה את מערכת היחסים החוזית שבין הבנק ללקוח, היא שוללת מן הלקוח את האפשרות להמשיך ולקבל אשראי ומעמידה אותו בסיכון ממשי ומיידי למימוש הבטוחות שבידי הבנק ולקריסה כלכלית ועסקית, והכל עוד בטרם נקבעה כלל זכותו של התובע-המעקל לקבלת סכום כלשהו מידי הנתבע-הלקוח".
♦ בכך קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורו של הבנק ושם סוף לפסיקה התקדימית והמפתיעה של ביהמ"ש המחוזי ולחוסר הוודאות שנוצרה אצל הבנקים כתוצאה ממנו.
_______________________________________
* מירב שחר עו"ד ונוטריונית, הינה שותפה במחלקה המסחרית במשרד גולדמן ושות' ועוסקת בתחומי הבנקאות, הנדל"ן ומשפט מסחרי
* לקריאת חומר נוסף בהרחבה (בטרם החלטת העליון !),
ר' גם מאמרן של פרופ' רות פלאטו-שנער וד"ר מיכל עופר צפוני -
האם ניתן לעקל מסגרת אשראי בחשבון עובר ושב?
