ביום 9.1.2012 הורשע המנוח (המערער) בעקבות הסדר טיעון, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ח' כבוב) ב-ת"פ 410-02-11 בעבירות לפי חוק ניירות ערך ולפי חוק העונשין. גזר הדין כלל עונש בן 17 חודשי מאסר, קנס כספי בסך 500,000 ₪ או 18 חודשי מאסר תחתיו, ו-18 חודשי מאסר על תנאי.
הערעור שהוגש לבית המשפט העליון נסב כנגד גזר הדין, אולם לאחר פטירת המערער תוקן כך שהוא מופנה כנגד רכיב הקנס הכספי בגזר הדין בלבד. בנעליו של המערער המנוח בא יורשו, בנו של המערער (בהתאם להוראת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974).
בגזר הדין נקבע, כי הקנס הכספי ישולם ב-20 תשלומים שווים החל מיום 1.1.2013. המערער המנוח החל בתשלום הקנס ונפטר ממחלה ביום 31.3.2013.
בערעורו טען ב"כ המערער כנגד רכיב הקנס הכספי בגזר הדין, וטען, בין היתר, כי גזר הדין כלל חלופה של מאסר במקום קנס, וכיוון שלא ניתן לאסור את העזבון, אין עוד אפשרות לגבות את הקנס.
לטענת המערער, מאחר וגזר הדין קבע בצד הקנס הכספי חלופת מאסר של 18 חודשים, יכול היה המערער לבחור לרצות את תקופת המאסר ולא לשלם את הקנס. לשיטת ב"כ המערער, מאחר ואפשרות זו אינה עומדת בפני עזבונו של המערער, דין הקנס להתבטל.
ביהמ"ש העליון קבע, כי קנס כספי המוטל על נאשם שהורשע אינו מתבטל עם מותו. סעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 מגדיר "קנס שהטיל בית משפט" כחוב לאוצר המדינה. סעיף 3(א) לאותו חוק מגדיר כי הליכי גבייה יינקטו לגבי "חוב שלא שולם במועדו", ומכאן שהחוב הוא חוב מרגע הטלתו, גם בטרם הגיע מועד תשלומו. משהוטל הקנס הוא הופך חוב אזרחי למדינה, שפירעונו מוטל על עיזבון הנאשם. מכאן, שאין בפטירתו של המערער כדי לשחרר את עזבונו מהחוב הנובע מהקנס.
ובמילים אחרות ביהמ"ש העליון (כבוד המשנה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' סולברג) קובע, כי :
קנס המוטל על המוריש – יחול על היורש, אלא אם היורש הסתלק מהעיזבון.
