בבדיקת חנות פלאפל בירושלים ראתה מפקחת מע"מ שבוצעו מכירות בסכום של מעל 1,000 ש"ח שלא הוקלדו בקופה.
לאור זאת, המפקחת החלה לעשות ביקורת מעמיקה יותר על סמך הספרים של החנות, וגילתה דברים מוזרים מאד, כמו:
- באופן קבוע, על פני מספר שנים, החנות מפסידה.
- כמות הפיתות שנרכשו נמוכה משמעותית מהכמות שנמכרה. כך גם כמות השתיה...
- מלאי הסגירה לא הגיוני, למשל - נרכשו 5500 ק"ג חומוס במהלך כל השנה, ובמלאי הסגירה יש 5900 ק"ג.
על בסיס ממצאים אלו, קובעת המפקחת שומה לפי מיטב שפיטה, המבוססת על כמות הפיתות שנרכשו (בניכוי תצרוכת עצמית). הנישום מערער על השומה, ובית המשפט דוחה את הערעור ומקבל את עמדת מע"מ ואת השומה שהוציאו.
לגבי התצרוכת העצמית:
בעלי החנות טענו שהשתיה משמשת אותם לצריכה עצמית, וגם הפיתות. הם טענו ש 40 פיתות ביום נצרכו באופן עצמי, ובית המשפט מקבל את זה.
לדעתי, כדי שתהיה צריכה עצמית של 40 פיתות ביום, בהנחה שיש 5 עובדים בעסק, נדרש שכל אחד מהעובדים יאכל כל יום ויום במשך 5 שנים 8 מנות פלאפל.
אם זה נכון, מובן למה הם היו צריכים לשתות כל כך הרבה.
