♦ המערערת היא חברה העוסקת ביבוא ומסחר בבדים. במסגרת ביקורת שנערכה למערערת במס הכנסה הגיעו פקיד השומה והמערערת להסכם פשרה לפיו יראה חוב בסכום של 2,808,963 ש"ח, שהיה למערערת כלפי ספק-חוץ שלה, כנמחל על ידו. בהסתמך על הסכם הפשרה, הוציא המשיב למערערת שומה במסגרתה טען כי מה שהוסכם בפשרה עם פקיד השומה הוא למעשה ויתור של ספק-החוץ על חוב המערערת, החייב במס לפי סעיף 12 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן - "החוק"). טענת המערערת הייתה מנגד כי מחילת החוב של ספק-החוץ אינה באה בגדרם של "תרומה, תמיכה, או סיוע אחר" המפורטים בסעיף 12 לחוק, ומכאן שאין היא חבה בתשלום מס ערך מוסף, על המחילה. השגתה של המערערת נדחתה ומכאן הערעור.
♦ בסעיף 12(א) לחוק נקבע כך: "תרומה, תמיכה או סיוע אחר (להלן - תקבולים) שקיבל עוסק ייחשבו כחלק ממחיר עסקאותיו; הוראה זו לא תחול על סוגי תקבולים או סוגי עוסקים שקבע שר האוצר".
ואכן, שר האוצר עשה שימוש בסמכותו (יותר מפעם אחת) ובסעיף 3(א) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 פורטו תקבולים ומענקים, שלא ייחשבו חלק ממחיר עסקאותיו של עוסק.
התקבולים והמענקים שפורטו בתקנות, רובם ככולם, הינם כאלה שניתנים - במישרין או בעקיפין - על ידי משרדי הממשלה ומוסדות ציבור (לרבות גופים בינלאומיים), להוציא מקרה בודד של תקבול רעיוני (אי תשלום הפרשי הצמדה או ריבית, או תשלום מופחת שלהם, בשל הלוואה שניתנה לעוסק על ידי בעל שליטה באותו עוסק, למעט מלכ"ר).
המערערת טענה, כי אין דינה של מחילת חוב בלתי מתוכננת כדינה של תמיכה או סיוע אחר, לא כל שכן כאשר מחילת החוב הוסכמה רק בפשרה שהושגה בין פקיד השומה למערערת, ואין בה כדי ללמד על כך שספק החוץ מחל, אכן, על חובו למערערת.
המשיב, מצידו, טען כי פרשנותה של המערערת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.
♦ סעיף 12 לחוק (אליבא דמשיב) חל (ללא הפעלת שיקול דעת נוסף) כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, כי היה תקבול שיש לראות בו "תרומה, תמיכה או סיוע אחר", והשני שהתקבול נתקבל בידי "עוסק". שני התנאים מתקיימים במקרה זה.
המשיב הוסיף, כי סעיף 3(ב)(1) לפקודת מה הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן - "הפקודה") קובע, כי "אדם שבשנת מס פלונית נמחל לו חוב או חלק ממנו, והחוב נובע מהוצאה שניכוייה הותר בבירור הכנסתו החייבת, יראו את החוב כחלק מהכנסתו באותה שנה". בפסיקה בענייני מע"מ נקבע ביחס לסעיף זה, כי יש לפרש את המונח "מחילה" על פי משמעותו הרגילה והפשוטה של המונח ואין לצמצם את משמעותו רק לפקודה, כיוון שצמצום שכזה אינו עולה בקנה אחד עם השאיפה להרמוניה חקיקתית, במיוחד לאור העובדה שהן הפקודה והן החוק הינם חלק מהענף המשפטי של דיני המס. לפיכך, אין ליצור הבחנה מלאכותית בין "מחילת חוב" לצרכי מס הכנסה לבין "מחילת חוב" במע"מ.
♦ בית המשפט דחה את ההבחנה שניסתה המערערת לעשות, בין מחילת חוב בלתי מתוכננת לבין תמיכה וולונטארית - פילנתרופית (תוך הפניה לתקדימים שנקבעו בבית המשפט העליון, בע"א 141/00 תה"ל תכנון המים בישראל, ובבית המשפט המחוזי בירושלים, בע"ש 2082/03 אקדמון בית ההוצאה לאור).
כמו כן לא מצא בית המשפט עיגון לטענת המערערת, לפיה אין לסעיף 12 לחוק תחולה, מקום בו מדובר במחילת חוב בין הצדדים הישירים לעסקה.
♦ עם זאת קבע בית המשפט, כי תכליתו של סעיף 12 לחוק היא הרחבת בסיס המס באותם מקרים בהם העוסק קיבל הטבה שלא שילם עליה מס. ואולם, מקום בו שולם המס על מלוא העסקה, והתרומה, התמיכה או הסיוע באו לאחריה וכחלק ממנה, אין לחייב את העוסק במס נוסף, שאם לא כן מדובר בכפל מס במלוא מובן המילה.
במקרה זה, קבע בית המשפט, אין מחלוקת על כך שהמערערת נשאה בתשלום הפרשים למס הכנסה, בגין הקטנת עלות העסקה (בדיעבד) ואין מחלוקת על כך, כי המערערת שילמה את מלוא המע"מ שנתבקש בגין ביצוע העסקה המקורית, ללא סכום המחילה.
נסיים בציטוט מפסק הדין: "המחלוקת היחידה בין הצדדים היא האם ניתן להשקיף על מחילת החוב במועד מאוחר יותר כעסקה נפרדת המחויבת במס מכוח עצמה, ובעניין זה דעתי כדעת המערערת.
אין המדובר בשתי עסקאות נפרדות, ועל פניו התייחסות לאותה עסקה כשתי עסקאות נפרדות, רק לצורך הטלת מס, אינה נכונה, והיא מפספסת את תכלית החוק ואת העיקרון של תשלום מס אמת".
♦ הערעור התקבל, והמשיב חויב לשלם למערערת הוצאות בסך 40,000 ש"ח.
